להרגיש בסדר בליל הסדר \ מירי שניאורסון

שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. הזמן לעשות סדר, בשביל ליל הסדר והכי חשוב – להרגיש בסדר.

הייתי בטוחה שבימים אלו, שהם ממש הישורת האחרונה לפני פסח, צביה תבטל את הפגישה שלנו. לכן הופתעתי כשערב קודם ביקשה צביה פגישה כפולה, ולא פגישה רגילה אלא אחת כזו שתעשה לה סדר.

עכשיו? מה קרה? מתברר שדווקא בשבועיים האחרונים שלפני החג צביה הולכת לאיבוד. כל המושגים ומטריצת הזמן העוסקת ב'חשוב ודחוף', 'דחוף ולא חשוב', 'חשוב ולא דחוף' מתערבלים במוחה, ואת רוב הזמן היקר היא "מבלה" בעניינים שהם…'לא חשוב ולא דחוף' כמובן.

עוד באתר:

מחולון לבני ברק

"מצילים את העולם": הבקשה החריגה מהאברכים

נתי קאליש

הכבאים פועלים

תיעוד: שבר ענק של טיל בליסטי אותר במטע זיתים

אלי יעקובוביץ

שבוע למלחמה

המשטר האיראני מאבד עוצמה: כמה טילים נותרו בארסנל

קובי אליה

ללא פגע

נפילה בבני ברק במהלך חתונה: לא מה שחשבתם

פסח בא גד

כינויים עצמיים כמו 'עצלנית', 'בזבזנית זמן עולמית' בשילוב עם משפט המחץ ״לא עשיתי כלום היום״, מסתובבים חופשי ומטמאים ומלכלכים יחד עם קרדית האבק ושאריות החמץ.

למה זה קורה? כשאנחנו פותחות יומן וממיינות משימות לכל אחד מהימים היקרים שנותרו כל עוד הילדים בלימודים, הכול מאוד אופטימי. נראה לנו שאפשר להספיק המון, ויותר מכך – ברור ש'הוצאת שם רע' היא לא רק כשזה מופנה לאחר, אלא בעיקר על עצמנו, ולמי יש זמן עכשיו להיות מצורעת…

"ותדבר מרים ואהרן במשה על אדות האשה… אשר לקח". מרים דיברה על צערה של ציפורה אשת משה.

לאחר מתן תורה ציווה הקב"ה את משה שבגלל רום מעלת נבואתו עליו לפרוש מאשתו, ומרים סיפרה על כך לאהרן אחיהם, ותמהה באוזניו על כך.

נשים לב, מרים לא אמרה כאן דבר שאינו נכון. היא אף לא התכוונה לספר בגנותו של משה, אלא רק הביעה את פליאתה. ואף על פי כן – נענשה בצרעת.

האדם הוא היחיד בבריאה שניתן לו הכוח לדבר. והדיבור הוא כוח חשוב ביותר, הוא הופך את המחשבות והרגשות שלנו למציאות, ההשפעה שלו גדולה לא רק על השומעים אלא על המדבר עצמו.

כמו שאבא אוהב לשמוע רק דברים טובים על בניו, כך גם הקב"ה רוצה שנדבר טוב האחד על השני, ובעיקר על עצמנו.

משיח נקרא בשם "מצורע של בית רבי". למען האמת זה נשמע שם נורא… ואכן ידוע שמשיח את חוליינו נושא, ומכאובנו סובל, אבל זה נראה כמו זלזול, חלילה, בנשיא ישראל. מסביר הרבי שהנגע שונה משחשבנו עליו, הוא רק חיצוני ונוגע בעור ו"כי יהיה" – במקרה הוא מגיע, אלו אורות עליונים שמגיעים בהסתר. זו הסיבה שבהשתלשלותם כנגעים, רק בסוף הלבוש הם נוגעים.

הגלות נמשלה לטומאת הצרעת. מצד שורשה הנעלה שלא שייך להתגלות – נשתלשל בעולם חושך הגלות. ותקוותנו היא שתיכף ומיד נזכה לחזות בגאולתנו השלמה מן הצרעת הזאת.

"זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו" (…) כבר בשבת זו תהיה לידת והתגלות משיח צדקנו ("חיוורא דבי רבי" כפי שהוא "ביום טהרתו") – שזוכים לשמוע ההכרזה ש"הנה זה (מראה באצבעו ואומר זה) מלך המשיח בא", … ועוד והוא העיקר – שכל זה נעשה בפועל ממש, כך שיכולים להודות ולברך על לידת והתגלות המשיח: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה"."
(מדברי הרבי בשיחה)

וכיוון שהמעשה הוא העיקר, בואו ניתן מתנה קטנה לרבי לכבוד יום הולדתו שחל השבוע, בי"א ניסן – נלמד תורה (בעיקר) בענייני משיח וגאולה, בפרט מפנימיות התורה, נשתדל שהלימוד יהיה בעשרה, נוסיף בקיום המצוות, ובמיוחד במצוות צדקה, ונקשר אותה מתוך כוונה לקירוב הגאולה.