"איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו" (יט,ג)
פירש רש"י: סמך שמירת שבת למורא אב, לומר: אף על פי שהזהרתיך על מורא אב, אם יאמר לך חלל את השבת אל תשמע לו, וכן בשאר כל המצוות. רש"י מדגיש לנו שדין זה שלא לשמוע בקול האב אם אומר הוא לעבור על צווי ה', נאמר בכל המצוות. אם אביו, למשל, מבקש ממנו לאכול חזיר או לא לשלוח את האם גם שם ישנה מצוה לא לשמוע לאבא. וקשה לכאורה אם דין זה אמור בשאר כל המצוות, מדוע רמזה זאת התורה דוקא כאן לגבי שמירת השבת? והנה, ידועה ההלכה, שהעושה בשבת מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור. לפי זה יש לדון באופן שאדם נאלץ לעשות מלאכה בשבת מחמת שאחר כופה אותו לעשותה [באמצעות איום שיהרגהו וכדומה], האם מלאכתו תחשב מלאכה שאינה צריכה לגופה? פסק המהרי"ט (שרש קלז), שבמקרה כזה אין להחשיב את פעולתו כמלאכה שאינה צריכה לגופה. ממילא, כשאב אומר לבנו לעשות מלאכה בשבת, ניתן היה לומר שהרי הבן מצוה על יראתו, ונמצא שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה, ומתר לעשותה, כי מדאורייתא אינה נחשבת מלאכה. על זה מחדשת התורה שאפילו באופן כזה אל תשמע בקולו. והחיד"א כתב לתרץ זאת באופן נוסף: שהרי קורה לפעמים שהאב אינו פושע כלל כשהוא אומר לבנו לחלל שבת. כיצד? באופן שהאב עצמו עדיין לא קיבל את השבת, והבן כבר קיבל. היה מקום, אפוא, לומר שדווקא בשאר כל המצוות, כגון שהאב אומר לו לאכל חזיר, כיון שהאב פושע, לא עושה מעשה עמך אין הבן מחויב לשמוע בקולו. אבל כאן, שבבקשתו לעשות מלאכה אין שום חסרון, שהרי אצלו עדיין לא שבת ומימלא כרגע אין הוא מצווה על שמירת שבת, ורק הבן הוא זה שקיבל על עצמו שבת, אולי כן מוטל על הבן לשמוע בקולו. באה התורה ומחדשת שאף על פי כן לא ישמע בקולו, כי אצלו כבר שבת.
***
עוד באתר:
״איש אמו ואביו תיראו״ (יט, ג)
כתב רש״י יכול אם יאמרו לך חלל את השבת, תשמע להם? תלמוד לומר: ״ואת שבתותי תשמורו״ כולכם משועבדים לי, ״אני ה׳ אלוקיכם״ שלך ושל אביך. המגיד מדובנא כדרכו להמחיש, המשיל משל לאדם אחד ששלח את שלושת בניו למדינות רחוקות, כל אחד למקום אחר, וביקש מהם שכל אחד ילמד איזו חכמה גדולה משך שנה, ולאחר מכן יחזרו לביתם, ויעשו הבנים כמצוות אביהם, ולאחר שנה חזרו לביתם. התחיל הראשון לספר כי הוא למד לעשות משקפת המגדילה את הראיה פי כמה, וניתן לראות בה ממרחק של כמה פרסאות.
והשני סיפר שהוא למד לעשות כלי תחבורה, שאפשר לנסוע בהם למרחקים גדולים בזמן קצר מאוד. ואילו השלישי סיפר שהוא למד רפואה יקרה, כיצד להכין תרופה מיוחדת המסוגלת לרפאות חולים מיד. אחר כך נסעו שלושתם לעיר גדולה אחת, הוציא הראשון את המשקפת שלו, והנה ראה למרחוק שאנשים רצים אנה ואנה סביבות ארמון המלך, ויאמר השני ניסע כולנו בכלי התחבורה שבניתי, ויעלו כולם ויסעו עד לארמון המלוכה, שמעו שבת המלך נפלה במחלה קשה, והרופאים נתייאשו ממנה, ויתן השלישי לבת המלך את סם הרפואה להריח ומיד קמה לתחיה…
ויהי בבואם לפני המלך שמח בהם מאוד שעל ידם נתרפאה בתו, ויאמר להם: מה גמול אשיב לכם על זה? אף אם אתן לכם כל אוצרותי אין בזה די להשיב גמולכם, לכן הוסכם בדעתי ליתן את בתי לאחד מכם לאשה. שמחו האחים על הבשורה הטובה, ויחל וויכוח ביניהם. בעל המשקפת אמר: לולא שראיתי במשקפתי לא היינו יודעים כלל שבת המלך חולה, ולא היינו מגיעים כלל לרפואתה. השני אמר: לולא רכבי לא היינו מגיעים כל כך מהר, ואפשר שהיתה כבר מתה, ומה תועלת היתה בתרופה. והשלישי טען: לולא התרופה שנתתי לה, מה תועלת במשקפת וברכב. בת המלך בשומעה את וויכוחם, פתחה פיה בחכמה, ותאמר להם: אם על העבר נתבונן, אמת הדבר כי זכות שלושתכם שווה, אמנם אם על העתיד נחשוב, עדיפות יש על הרופא, כי בימים העתידים מה צורך לי במשקפת או ברכב, אך לסם רפואה זקוקה אני בכל עת, כי אני חלושת כח מהמחלה שעברה עלי, ולכן בשלישי אני חפיצה ולו אנשא.
הנמשל הוא, כידוע שלושה שותפים לאדם, הקב״ה אביו ואמו. אמנם שלושתם הביאו אותו לעולם, אך לבורא יתברך הוא זקוק כל רגע ורגע, להשפיע עליו חיים, בריאות ופרנסה ״ואתה מחייה את כולם״, אני ה׳ הבורא אתכם, וגם משגיח עליכם תמיד. על כן אם יאמרו לך לחלל את השבת, יש לשמוע אך ורק לצווי ה׳.
שבת שלום ומבורך!
