בכתבה הקודמת התחלנו לגעת בנפלאות האוטופגיה, הבאנו דוגמא נפלאה את נורית הרשקוביץ אחות של אליהו שירי יו"ר מרכז כוח התודעה שברגע שהחלה ליישם את השיטה המערכות בגוף החלו להגיב בחיוב ולשפר את כל המדדים. התוצאה: 51 קילוגרם פחות, תחושת שובע למרות שהיא אוכלת פחות, הפחתה משמעותית עד לרמה אפסית בצריכת סוכרים ואינסולין מאוזן, נורית לא מזריקה יותר אינסולין למרות שבעבר הלא רחוק היא היתה מזריקה כמה פעמים ביום בתוספת של כדורים נלווים.
נורית היא מקרה אחד מיני רבים לשיפור איכות החיים והמדדים הבריאותיים הפיזיים של האדם. אוטופגיה שמעוגנת באין סוף מחקרים ולבסוף בפרס נובל לביולוגיה ורפואה עובדת להפליא ומשמשת כבשורה לכל אותם חולי סוכרת או כל אותם שמייחלים נואשות להתפטר ממצבורי שומן עיקשים.
מלבד הבונוסים הכבדים ברמה הפיזית, אוטופגיה מסייעת לשיפור תפקודי המוח ובהירות וצלילות המחשבה ותפקודים קוגניטיביים. זו הסיבה שהרבה מדענים מיישמים את השיטה הזו על אף שאינם שמנים.
עוד באתר:
מחקרים הוכיחו שאנשים שאצלם מצאו תסמינים מוקדמים לאלצהיימר ופרקינסון (כ 10, 20 שנים לפני התפרצות המחלה), כאשר יישמו את השיטה האוטופגית, לאחר 12 שבועות המוח שלהם היה נקי מהפלאקים, במילים אחרות התפקוד השכלי השתפר.
אוטופגיה מסייעת בניקוי המעיים ומשפר את תפקודם, שריפת שומנים בריאה, הורמון הגדילה האנושית מופרש בכמויות גדולות בזמן אוטופגיה ושורף מסת שומן ולא מסת שרירי, איזון לחץ דם על ידי הרחבת עורקים, איזון אינסולין.
אבל זה לא הכל! חוקרים בתחום האוטופגיה מעידים שהדרך האוטופגית מהווה מכת מחץ לתאים סרטניים..
אז מה היא אם כן שיטת האוטופגיה? כיצד מיישמים אותה? מהי אותה שיטה שגרמה לנורית הרשקוביץ להשיל מעליה כ 51 קילוגרמים?
קודם כל אנו מפסיקים לספור קלוריות.. ישנה את הסיבה האמתית לרוב התחלואה וההשמנה, ביחוד השמנה בטנית שיוצרת אין סוף של סיבוכים - אינסולין.
מהו האינסולין?
הלבלב מפריש אל מערכת הדם שלנו את הורמון האינסולין. בכל פעם שאנו אוכלים דבר מה, הוא עובר את תהליך העיכול הראשוני, נכנס למערכת הדם והופך לגלוקוז. על מנת לייצר שובע, הגלוקוז צריך להיכנס בתאים. ההורמון שמכניס את הגלוקוז (אנרגיה) לתאים הוא הורמון האינסולין. האינסולין מופרש בכל פעם שאנו אוכלים ומוביל את המזון אל התאים. כשאדם אוכל יותר מדי או הרבה ארוחות ביום למשך תקופה ארוכה? התאים מפתחים תנגודת לאינסולין וננעלים. במצב כזה נותר הרבה אינסולין בדם.
איך ריבוי אינסולין במערכת הדם נוגע אלינו?
ברגע שיש הרבה אינסולין בדם, הגוף לא פנוי לשריפת שומנים. במצב של ריבוי אינסולין בדם המערכת הלימבית יורה אין סוף של מולקולות תיאבון כדי לספק לגוף פחמימות ולכן הוא מעורר אצל האדם דחף לעוד פחמימות וסוכרים, כשהפחמימות והסוכרים הללו נכנסים לגוף, שוב מופרש אינסולין שהתאים לא מקבלים, באופן כזה אדם נלכד במלכודת של אינסולין. יש הרבה אינסולין במחזור הדם, בעקבות ריבוי אינסולין הגוף מתעורר לצרוך פחמימות כדי ליצור איזון, צריכת מאכלים מעוררת שוב תגובת אינסולין שבלאו הכי לא נכנס בתאים ומשם הדרך להשמנה מסיבית וקשה לטיפול קצרה.
אנו רואים אנשים שמרבים באכילה בדיאטות מסוימות ועדיין מרזים, איך זה ייתכן? הם יורדים במשקל ומרזים מפני שהם ממעטים מסת שריר אבל לא מסת שומן. הבעיה היא, שכאשר ממעטים את מסת השריר מה שקורה הוא שחילוף החומרים נהיה איטי יותר.
כאשר אנו מבינים את העירון הזה, אנו גם מבינים מדוע צמד הכתבות הללו מכונה בשם וורטיגו. אנו מרזים בכאלו, מכניסים את הגוף ללופ בלתי נמנע של השמנה חוזרת, מפני שהמשאב היעיל ביותר לחילוף חומרים ושריפת שומנים מתמעט וחילוף החומרים מואט, מצב קריטי שהגוף עלול להגיע אליו מפני שכאשר מסת השריר תקינה וחזקה, חילוף החומרים חזק ויעיל יותר פי 70 מחילוף חומרים במסת שומן - במילים אחרות: הרסנו את המטבוליזם.
אז כיצד מרזים באופן בריא?
האוטופגיה מציעה צום לסירוגין, כמו תענית שעות, זמן שאנו נותנים לגוף להתאושש מאכילה, שלא להתעסק עם אינסולין ועיכול. ברגע שהגוף לא עסוק בעיכול והאינסולין מתחיל להתנקות ממחזור הדם הוא מתפנה לטפל במצבורי השומן ולהפוך אותם לאנרגיה זמינה ולהכניס אותה בתאים. איך מבצעים את הצום? ישנו שלב התחלתי של 12 שעות, אלו הן 12 שעות (שעות השינה בלילה הן בכלל השעות הצום) שבהן ניתן לשתות תה, סודה, מים וקפה שחור ללא חלב או ממתיקים. שלב מתקדם ואיכותי יותר הוא שלב של 16 שעות של מניעה מאכילה, במצב כזה התהליך האוטופגי פועל בעוצמה גבוהה יותר. ככל שאנו מקפידים על פחות לעיסה והפרשת אינסולין, כך מופרש יותר הורמון הגדילה האנושי. בזמן הצום הזה לפרקים מתחיל התהליך האוטופגי, התאים מתחילים לרפא את עצמם ולמחזר את הגוף כביכול, הגוף משתמש בתאי שומן כמקור אנרגיה זמין.
בכתבה הבא נדבר על מה כדאי לאכול בחלונות האכילה על מנת להפוך את התהליך ליעיל ומשופר יותר.
