ההיסטוריה תלויה הרבה ברגשות, מנהיגים הרגישו או רצו להרגיש קנאה, תאווה, כבוד, עוצמה, ביטחון ועל בסיס זה הם הוציאו אומה שלמה לקרב, עם כל ההשלכות שהוא נושא.
פתגם יפה אומר ש-10% ממה שקורה לנו משפיע עלינו ו-90% ממה שמשפיע עלינו הוא איך שאנחנו מגיבים לאותם 10%.
הוי אומר שגם אם במקרים רבים לא נוכל לשלוט על המציאות, נוכל לשנות את התגובות למציאות. וכך אף שאנו מתפללים לבורא עולם לשנות את המציאות כשהיא קשה לנו, אך לפעמים עלינו לבקש לשנות את התגובות למציאות, לקבל את הכח להתמודד עם המצב להתפלל לעזרה בעבודת המידות. נתפלל גם על המציאות אך לא נזניח את התפילה על היכולת שלנו להגיב כראוי למציאות.
עוד באתר:
לדוגמא אם מישהו מתפלל על כך ש'השכן הכועס' יעבור דירה, ואכן תפילותיו התקבלו והלה עבר דירה, הסתדרנו עם השכנים אבל לא עם מידת הכעס, שכן הקשיים הם לא תמיד הבעיה אלא חוסר היכולת להתמודד עם הקשיים הוא הקושי האמתי.
שלמה המלך בספר משלי (יב כה) אומר: "דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה וְדָבָר טוֹב יְשַׂמְּחֶנָּה", המשמעות של ישחנה היא 'לכופף' את הדאגה. שכן הבעיה אינה רק היא עצמה אלא בעיקר עודף הדאגות, ההתעסקות והמחשבות של האדם סביב אותה בעיה שבהרבה מקרים היא פחות גדולה מאשר היא נמצאת בדמיון וברגשות של האדם וחשוב מכך – 70 אחוז מהדאגות כלל לא עתידות להתממש. ממש כך. אם נרשום 10 דאגות שמטרידות אותנו, אחרי חצי שנה נראה ש-7 מתוכן כבר לא תקפות. "דאגה בלב איש ישחנה", כלומר לכופף את הדאגה ולקחת אותה במידה ובפרופורציה.
נמחיש. אם יש לנו בעיה שבמבט סובייקטיבי אם נרצה לדרג אותה בסולם שמ-1 עד 10, הרמה שלה היא 3, הרי שבעקבות התעסקות יתר עם הדאגה שסביב הבעיה, היא תקבל משקל של 8-9. לא בגלל הבעיה גופה אלא בגלל ההתעסקות סביבה.
הצמיחה של האדם מתחילה כשהוא מפנים שהרבה מההרגשות שלו בחיים הם רק הרגשות ולא עובדות קבועות. אנשים אומרים "אני אומר מה שאני מרגיש", כמו היינו אומרים שהרגש כל הזמן צודק. או אדם שאומר למישהו מבני הבית שלו "אתה אדם שלילי ולא אכפתי", כשהסיבה שהוא אומר את הדברים הקשים הללו היא משום שהוא מרגיש כך.
בואו נפסיק להאמין לרגשות. הרגשות הם כח נהדר שראוי להתייחס אליו, אך מצד שני בל נהפוך את הרגשות למצפן שלנו.
אדם טועה הרבה בשם הרגשות והוא מנחם את עצמו שהוא עושה מה שהוא עושה בגלל שהוא מרגיש כך, בלי לחשוב שרגש הוא רק רגש. זו לא מערכת שכדאי לתת לה לנהל את החיים שלנו, אלא רק להיות שותפה לחיים שלנו אך לא להוביל אותם.
אמת, יש בעיות ויש קשיים, אך זה לא אומר שאי אפשר להתמודד עם המצב. זה רק אומר שהמצב קשה ולא נעים, אך לא בלתי אפשרי. זו רק הרגשה ולא כל הרגשה היא אמתית. האדם מתחיל לצמוח ולהשתנות בחיים שלו כשהוא מגלה שהוא יותר מאשר הרגשות שלו.
כאמור יש להשיח את הבעיה – לכופף אותה ואחרי זה נוכל לתפקד טוב יותר בחיים שלנו ואז יתברר לנו שלא רק שאנו יכולים להתמודד עם הבעיה, אלא שגם המשך הפסוק יכול להתקיים – "ודבר טוב ישמחנה", לאחר שעוד יצמחו מאותה מצוקה דברים חיוביים.
*
ב'שם משמואל' אנו מוצאים רעיון נפלא. אברהם אבינו הולך לעקוד את בנו אחרי שנתבקש על ידי בורא עולם לקחת את בנו יחידו אהובו ולהעלותו לעולה. אך לאחר מכן אומר לו מלאך מהשמיים "אל תשלח ידך אל הנער".
מאחר שאברהם אבינו שמע את המלאך, מוכח שהוא היה בשמחה שהלא הגמרא מלמדת אותנו ש"אין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה", מה שאומר שאברהם אבינו ע"ה לא רק שלא היה עצוב או אדיש בניסיון העקידה, אלא אף היה בשמחה, שאם לא כן לא היה שומע את המלאך שמדבר אליו ואומר לו "אל תשלח ידך אל הנער" ואז הוא עוד היה נתבע על כך שעקד את בנו והעלהו לעולה.
אבל לכאורה מה יותר נורמלי מאשר להרגיש עצבות כשאדם עוקד את הבן שלו? זווית הראייה החדשה היא שאדם לא חייב להיות נאמן לרגשות שלו כל הזמן, אלא צריך להיות נאמן לערכים שלו ועם האמון בערכים שלו יימשכו הלבבות. אם אברהם אבינו היה נאמן לרגשות, הוא היה עוקד את בנו ברגש שלילי של עצבות על מות בנו היחיד, ואז לא היה שומע את המלאך מהשמיים ולא היינו מדברים היום על נסיון העקידה.
יש להתייחס לרגשות אך לא לתת להם לנהל אותנו. יש לנסות לשתף את הרגשות בעשייה הערכית שלנו, אך אם אין רגש זה לא אומר שהעשייה היא לא ערכית.
וכך אמר בעל 'חידושי הרי"ם' למי שלא הרגיש אהבת השם ולכן חשב שאולי אפשר להקל קצת במצוות כי הוא מחכה שקיומן יגיע מכל הלב עם אהבת השם. אך ה'חידושי הרי"ם' השיב לו: "התורה אומרת ואהבת את ה' בכל נפשך – אפילו נוטל את נפשך (ברכות סא, ב) וקודם לכם נאמר 'ואהבת את ה' בכל לבבך' ומשמעות הדבר שעלינו לעבוד את ה' עם כל הלב ואפילו הוא נוטל את לבבך.
על האדם מוטל להמשיך להיות ערכי, אפילו אם הלב לא מזדהה, מאחר שהלב הוא לא סימן שהאדם עושה דבר לא נכון. הלב הוא לא הסימן לערך, אלא לדרגה של האדם, ואינו יכול להכריע מה הדבר הנכון לעשות בחיים. את זה השכל יכריע.
הלב יכול להכריע מהי הדרגה של האדם – כאשר אדם יודע בשכל שחשוב ללמוד תורה, אך בלב הוא מבין שהוא אינו מסוגל ליותר מאשר חצי שעה ביום, או אז הוא יתחיל מחצי שעה ביום וכך בהדרגתיות יעלה. הוא לא מתייעץ עם הלב מה הדבר הנכון לעשות אלא מתייעץ עמו איך עושים את הדבר הנכון עם כמה שאפשר שיהיה לב.
חז"ל מלמדים אותנו "הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מהיין" (ברכות סג). ולכאורה מדוע? הרי הוא ראה אותה בקלקולה למה עוד שיזיר עצמו מהיין, הרי כבר ראה את השיקוץ והתיעוב, הוא רואה אותה בקלקולה עם כל העונשים שהיא מקבלת ה"י, הוא מרגיש כמה זה חמור, הוא רואה מול העיניים את השיקוץ. אך למדנו שלא די לנו לסמוך על רגשות, יש לעשות מעשה ולהזיר עצמו מהיין. כי אי אפשר ללא רגשות אך אי אפשר לסמוך רק על הרגשות.
