"ואון בן פלת בני ראובן" (טז, א) – מובא בגמרא (סנהדרין דף קט ע"ב) שאון בן פלת ניצל בסופו של דבר מן המחלוקת ומהעונש, בזכות אשתו, ששכנעה אותו שאין לו סיבה להכניס את ראשו למחלוקת, וכך אמרה לו- בין אם קורח יהיה המנהיג ובין אם משה יהיה המנהיג, אתה בכל מקרה לא תהיה המנהיג, ואיזו סיבה יש לך להכניס ראשך בעניין זה, וממשיכה הגמ' ש און בן פלת אמר לה, צודקת את, אך כבר נמניתי עמם ואיני יכול להשתמט. לבסוף מילטה אותו אשתו ע"י כך שעמדה בפתח האוהל כששערה סתור, וכל מי שהגיע ברח, עד שעזבו את המקום וכך ניצל מאש המחלוקת. ממשיכה הגמ' ודורשת, שעל אשת און בן פלת נאמר במשלי (י"ד) "חכמות נשים בנתה ביתה". ועוד דורשת הגמ' (קודם לכן) דרשה הקשורה לשמו של און בן פלת: "פלת - שנעשו לו פלאות. בן ראובן - בן שראה והבין". ולכאורה יש כמה שאלות על הגמרא הזו:
א:, מדוע הפליגה הגמרא בשבח אשת און ("חכמת נשים בנתה ביתה"), הרי בסך הכול טענתה הייתה טענה פשוטה, כמבואר (ואם בגלל ההמשך, שישבה בפתח הבית כששערה סתור וכו', וכי זוהי "חכמת נשים"? הרי הפסוק המתייחס לחכמת נשים מן הסתם מתכוון ליכולותיה המיוחדות של האשה, עינה המיוחדת, רגישויותיה וכד').
ב:, מה פשר דרשת הגמ' "פלת - שנעשו לו פלאות"? וכי איזה פלאות נעשו לו, הרי אשתו הצילתו בטיעון פשוט.
עוד באתר:
ג:, מה פשר הדרשה "בן שראה והבין", הרי לפי הגמ' הנ"ל, סיבת פרישתו מן המחלוקת לא הייתה שהבין את טעותם של עדת קורח, אלא סיבה עצמית , שבכל מקרה הוא לא יהיה המנהיג ולא בגלל שקורח לא היה צודק.
ונראה ליישב כך: הרב דסלר, במכתב מאליהו, מקשה על כל עניין קורח, כיצד יכלו קורח ועדתו לטעון טיעוני הבל, דוגמת הטענה שטוב היה להם במצרים וכו'?! וכי לא ראו שמדובר בטיעוני שטות? ומתרץ, שכאשר אדם מונע על ידי תאווה, תאווה זו סותמת את עיניו ומוחו, וכל טיעון הבל ושטות "משכנע" אותו, והביא על כך משל נפלא בשועל ואריה מאת רב האי גאון ע״ש. ומסיים רב האי גאון: "כמה מוסר יש במשל זה".. ולפי זה ניתן להסביר את דברי הגמ' היטב: ברור, שמטבע הדברים און בן פלת לא נכנס לביתו כשהוא אומר במפורש "אני חפץ בכבוד". הוא כיסה את תאוותו זו בטיעונים עקרוניים וחשובים- "כי כל העדה כולם קדושים" אשתו היא שזיהתה בפיקחותה, בזכות אותה "חכמת הנשים" שהייתה בה, שמתחת לכל הטיעונים העקרוניים והנעלים, עומדת למעשה תאוות כבוד פשוטה. והייתה לה התבונה שלא להתפתות, כפי שמן הסתם היו נכשלים רבים, לנסות לשכנע אותו בטיעונים נגדיים חשובים אודות גדלות הקב"ה וגדלות משה רבינו וכו'. כל ניסיון כזה לא היה מועיל במאומה, שהרי הוא הונע על ידי תאוות הכבוד, שסתמה את עיניו ומוחו, אשתו בפקחותה ידעה לזהות את המניע האמיתי שלו, וממילא לומר לו בפשטות- כבוד לא יצמח עבורך כתוצאה ממחלוקת זו. כשהוסרה ממנו תאווה זו, על ידי דברים פשוטים אלה, חזרה אליו צלילות דעתו והבין שטיעוניו לאו טיעונים הם.
כעת מובן מה הייתה "חכמת הנשים" שלה, כמבואר. ומובן גם מהם ה"פלאי פלאות" שנעשו לאון בן פלת- שאשתו, ברגע האמת, לא התפתתה להתווכח אתו, או להסביר לו מדוע משה הוא הראוי, אלא ידעה מה לומר, וכיצד להצילו. וכן מובן מדוע הוא נקרא "בן שראה והבין", כי אע"פ שבתחילה נזקק לטיעון אנוכי כמו שהציגה לו, מכל מקום לאחר טיעון זה, כשסרה תאוות הכבוד, חזרה אליו צלילות דעתו והבין שכל טיעוניו מלכתחילה היו טיעוני הבל.
*** "ובני קורח לא מתו״ צריך ביאור מה ההבדל בין בני קורח לקורח עצמו, הרי גם קורח הודה בטעותו מיד כאשר התחיל להבלע באדמה, ולמה בני קורח זכו לנס ולהצלה ואילו קורח אביהם אבד ולא התקבלה תשובתו. אלא בגמרא במסכת בבא בתרא (דף ע"ד): מובא מעשה שאותו סיפר רבה בר בר חנה, שכאשר היה במדבר ארע וישמעאלי אחד הראה לו את המקום שבו נבלעו קורח ועדתו במדבר, וסיפר רבה בר בר חנה שהוא הטה את אזנו לשמוע את המתרחש בבטן האדמה, ושמע את בלועי קורח צועקים: "משה אמת ותורתו והן בדאים". ולכאורה קשה מדוע בלועי קורח מדברים בלשון 'נסתר' ואומרים 'והן בדאים', ולכאורה היו צריכים לומר 'משה אמת ותורתו אמת ואנחנו בדאים". דהיינו שאנו החולקים על משה רבינו, אנו הבדאים הטופלים שקרים ובדותות על הנביא והמנהיג האמיתי. וביאר בספר 'גבולת בנימין' שכך היא דרכן של בעלי מחלוקת שכאשר מוכיחים אותן על טעויותיהם, אינם מכירים בטעותם ושבים בתשובה, אלא אדרבה מצדיקים את דרכם ומסבירים שכל טענותיהם ומריבותיהם אינם לנצח את הצד שכנגדן, והם מגלגלים עינים בצדקנות ומטיבים להסבר כיצד תכלית פעולותיהם היא לכבד ולרומם ולשמור על מעמדו של הצד שכנגדם. כך גם היתה דרכו של קורח, שגם בהיותו בלוע באדמה לא חזר בו, אלא המשיך להחזיק באותה מחלוקת, וכל צעקתו מבטן האדמה היתה אני הוא שדאגתי לאמת את תורתו של משה ואת נבואתו ומנהיגותו, וכל הטוענים עלי שאני חולק עליו הם הבדאים.
מסיבה זו מובן מדוע בני קורח נתקבלה תשובתם ואילו קורח צעק משה אמת ותורתו אמת ואעפ"כ נבלע באדמה, והטעם לכך, כי בני קורח שבו בתשובה שלימה באמת וחזרו בהם מכל הטענות והמריבות שהעלו כנגד הוראותיו של משה רבינו, מה שאין כן קורח לא חזר בו ולא שב ממחלוקתו, אלא רק הצטדק ותירץ את עצמו שבעצם כל מטרותיו היו לשם שמים, ולכן נענש קורח וירד חיים שאולה.
ובזה מובן הקושיא שרבים מתפלאים עליה, מדוע התקבלה תשובתם של בני קורח, וכי מה ה'חכמה' הגדולה לשוב בתשובה כאשר אתה כבר יורד לפתחו של גהינום. אבל כאשר אנו רואים מה קרה לקורח שגם על פי פתחו של השאול לא שב בתשובה, ובגאוותו הוא עדיין מצדיק את דרכו ומעשיו, אנו יכולים להבין מדוע כל כך חשובה היתה חזרתם בתשובה של בני קורח. וזה בעצם הלימוד שלנו מבני קורח, כאשר אנחנו מגלים טעות, לא למרוח ולהצטדק ולהמציא תירוצים שונים ומשונים, אלא לקום ולעמוד באומץ ולומר 'טעיתי, אני חוזר בי, אבקש סליחה ואפעל בעז"ה לתיקון המעוות'. ובעז"ה כאשר נגיע לעמדה זו נזכה לסייעתא דשמיא וניסים גלויים כבני קורח בשעתם.
שבת שלום ומבורך!
