רוב בני האדם אוהבים להימצא בחברה, וכמובן משתדלים להיות רצויים ואהובים במסגרת בה הם נמצאים. כח הדבור הוא המרכזי ביצירת חברה וקשר רב תחומי בין אנשים. כשחושבים על השאלה: למה קיבלנו את כוח הדיבור? מבינים שיש בכח הדבור ליצור מציאות, ואת סוג המציאות אנו קובעים במילים שאנו מוציאים מפינו. האם אנו יודעים לנתב את הכוח הזה למקומות הנכונים? לקרב אנשים? לפרגן? ליצור כימיה חיובית בין מגזרים? ועוד הרבה דוגמאות…
בפרשת השבוע אנו פוגשים את החטא שבגינו נענשו האחים הקדושים משה רבינו ואהרון הכהן, חטא מי מריבה. על חטא זה אמר המלאך המגיד למרן ה"בית יוסף" זצ"ל, שהעובדה שיש דעות כה רבות בהסברו של החטא – מוכיחה שהחטא היה אכן דק מן הדק, תביעה עדינה על חסרון השלמות.
מרובם של פירושים שנכתבו לנסות לבאר זאת, מצאנו בס"ד את דברי המהר"ל הקדוש אשר מגלה לנו את סוד נפלא על כוח הדיבור, מהו ההבדל היסודי בין דיבור שהקב"ה ביקש ממשה רבינו לדבר אל הסלע, לבין ההכאה שהיכה משה רבינו את הסלע, וכתב בהקדים דברי רש"י על הפסוק (כ,יב): "ויאמר ה' אל משה יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה הארץ אשר נתתי להם" וכותב רש"י וזה לשונו: "שאילו דברתם אל הסלע והוציא, הייתי מקודש לעיני העדה, ואומרים מה סלע זה, שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה, מקיים דיבורו של מקום, קל וחומר אנו".
עוד באתר:
מוסיף המהר"ל וזה לשונו: "ומה שכתב רש"י שאילו דברתם אל הסלע היה זה קידוש שמו, שהיו אומרים כי הסלע שאינו מדבר ואינו שומע מקיים מצוות בוראו אנו על אחת כמה וכמה, דמשמע מזה הפירוש להקדישני שעל ידי זה יהיה הקדושה, לא כמו שאמרנו, וכו'. אבל עיקר הפירוש כי השם יתברך היה רוצה שיקנו ישראל אמונה שלימה ויראו כי הנמצאים נמשכים אחריו יתברך ודבורו, ואל יקשה לך, כי הסלע היה מקנה הדבור של השם יתברך בדרך נס כמו שהאדם מקבל את דבר ה' כדכתיב "ודברתם אל הסלע", כי נס היה והיה הוא יתברך רוצה שיהיו כל הנמצאים נמשכים אחר דבור השם יתברך לעשות רצונו מעצמם לא על ידי הכרחי, ובזה יעשו ישראל גם כן רצון השם יתברך מעצמם בשמחה, ולכך אמרו שידברו אל הסלע, כי כאשר יקיים מכח דיבור הנה העשייה היא מרצון ומשמחה וזהו עניין האמונה, ולפיכך אם דיבר אל הסלע והיה מקבל דבריו ברצון בלי פעל הכרחי היה זה קידוש שמו לעשות רצונו באמונה, ומעשה משה היפך האמונה, ואע"ג שבחורב (הר סיני) לא היה זה, רק אמר והכית בצור (שמות יז', ו') זה לא היה שם בפני כל ישראל וכאן רצה שיהיו כל ישראל יקנו אמונה ובטחון בו יתברך, ויראו כי כל הנמצאים נמשכים אחריו ברצון".
והמסר מכך עצום – הקב"ה נתן בידינו את כוח הדיבור בו אנו יכולים להשתמש לטוב ולמוטב. ענין זה תופס אותנו במקומות רבים, אם זה בדיבור עם אנשים, בכוחנו לקחת את הכוח הזה שהקב"ה שם בפינו, ולפרגן, לעודד, לחבר בין אנשים, לעשות שלום בעולם. האם פרגון, בקשת סליחה, מחמאה מחסירים ממני משהו? כל זה בבחינת אחד נהנה וחברו אינו חסר.
יש נקודה נוספת שאנו לומדים מסוגיית מי מריבה. פעמים שאנו מרגישים צורך להוכיח או להעיר לשותפנו לחיים. אין צורך "להכות" אותו בדברים. אם אדם יבוא ויכה את חברו "בשבט לשונו", זה לא יביא תועלת, אלא רק יפריד וינעל את הדרך לשינוי או שיפור. בואו נדבר. פנים מול פנים, בגובה העיניים, נוסיף מחמאות ונבקש שינוי ושיפור מתוך אמון בכוחות השני. רק כך הדברים יחלחלו עמוק עמוק לתוך ליבו, ודי למבין.
ראיתי מעשה נפלא מה הכוח של דיבור ברכות ובעדינות (אוצר הסיפורים, ח"א עמוד 286):
"סיפר הרב אברהם הכהן בהר"ן, ששימש כראש אולפנת כפר פינס ואולפנת הרב בהר"ן והיה מחנך דגול: כרוב ילדי ירושלים, התחנכתי בתלמוד תורה 'עץ חיים' שבלב העיר. בצהריים, היינו אוכלים ארוחה ב'מסעדה' של המוסד. במצב הכלכלי הקשה דאז, הייתה זו לרבים מאתנו הארוחה העיקרית, שאותה אכלנו באותו ביום, לעיתים היה גם קינוח, מעדן אמיתי של אותם ימים: פודינג מתוק!
יום אחד הזדרזתי לאכול את מנת הפודינג שלי, וביקשתי מטבע הדברים מנה נוספת, לצערי, גם המנה השנייה 'נגמרה' חיש מהר, ולא נודע, כי באה אל קרבי. ישבתי וחשבתי במהירות, שאם אמתין, עד שהכול יקבלו 'סיבוב שני' של פודינג, לא יישאר עוד מן האדום המתוק הזה, ניגשתי איפוא וביקשתי מנה שלישית.
אולם כאן נכונה לי אכזבה קשה. הטבחית התבוננה בי ואמרה: "לא, אתה כבר קיבלת פעם שנייה, וישנם רבים, שקיבלו רק פעם אחת". באותה עת היו הממתקים מעטים ולא יכולתי להשלים עם ההכרעה הקשה של הטבחית. ברגע של כעס החלטתי: "גם לי גם לך לא יהיה", והפכתי את הסיר על פניו! מיד קמה מהומת עולמים: ילד השתגע ושפך את כל הפודינג!
נלקחתי אחר כבוד להנהלה, ונאמר לי, שמחר בבוקר עלי להתייצב בחדרו של ה"משגיח", הצדיק ר' אריה לוין, וכי יש צורך לומר, שלא ישנתי כל הלילה? מה אענה לו, כשישאל איך עשיתי דבר נורא כזה?! כל הלילה עברו במוחי העונשים, שתטיל עליי ההנהלה למחרת. נכנסתי בדחילו ורחימו ובפיק ברכיים, לקיטון הקטן של ה"משגיח", שהיה ממוקם מתחת לגרם המדרגות.
ישבתי מולו והוא פנה ושאל: "אמור לי, האם נכונה השמועה, ששמעתי בקשר אליך?"
הרכנתי ראשי, ואמרתי בקול נמוך: "כן".
"מבין אני, אפוא, מסיפור זה, שהנך אוהב מאוד פודינג?".
ראשי הקטן, אישר את דבריו בשני תנועות נמרצות.
"אם כך", שלח ר' אריה את ידו הצידה והרים צלחת מן השולחן, "הנה הבאתי לך פודינג, קח ואכול להנאתך!".
באותו רגע, התעלה ליבי הקטן להבין, שחינוך אמיתי, הינו מתוק הרבה יותר מפודינג. אז, לראשונה בחיי נצנצה בי שאיפה: "אם יזכני ה' אגדל ואהיה מחנך בישראל! מחנך כמו ר' אריה לוין"…
ר' אריה, היה יכול לייסר את הילד בשבט לשונו, אך לא נקט בכך, אלא בדיבור ובהבנה לתוככי הנפש, וגרם לו שאיפה נעלה…
אחים יקרים!!
יש לנו כח אדיר ועוצמתי!! כח הדיבור.
בואו ננתב אותו למקום חיובי, שיקדם אותנו ואת החברה בה אנו נמצאים. בואו נשתמש בכוחנו לחיבורים בין יחידים ובין מגזרים.
כולם אהובים! כולם ברורים! וכל אחד בדרכו "עושים רצון קוניהם".
שבת שלום ומבורך!
—
המאמר נכתב לרפואת:
יונתן בן ספיר רעיה הי"ו,
דוד בן שמחה,
יפה בת זוהרה,
בתושח"י.
