בין אדם לחברו זהו נושא רחב, המדובר בו רבות, על חומר האיסורים והגבול הדק ביניהם וכו'.. הפעם רציתי לגעת בנקודה משמעותית וחשובה התופסת אותנו רבות בחיי היום יום, עין טובה. פעמים שאנו מביטים בעין ביקורתית על מעשי הזולת, אך את מעשינו, שלנו, אנו רואים בעין טובה. ומכיוון שכך יותר קשה לפרגן, להכיל את השני ולחפש את חסרונות הזולת, איננו צריכים להתאמץ הרבה.
בפרשת השבוע עוברת התורה לדבר בשני אנשים, מכשפים גדולים, בלק ובלעם, שרצו לקלל את ישראל. מי שעובר אט אט על הפסוקים בפרשה, רואה את רצונו העז של בלק לקלל את ישראל בכל מאודו. הוא מתחנן, אם אפשר בבקשה, וכמה שיותר לקלל, יותר טוב. "לכה ארה לי את העם הזה", "אפס קצהו תראה וכולו לא תראה, וקבנו לי משם".
אנו מוצאים זאת גם כן בדבריו של סנגורן של ישראל ר' לוי יצחק מברדיטשוב בספרו "קדושת לוי" בפרשתנו שיוכלו להאיר לנו את הנושא שלנו: את הענין של החיפוש בדברים הקטנים לקלל ולהרוס אנו מוצאים זאת על הפסוק (כג,ז) "לכה ארה לי יעקב ולכה זועמה ישראל", וכתב שם הרב וז"ל: "הכלל אצל כל אומה צריכה להיות איזה מדה טובה וזה הוא עיקר חיותם, אבל ישראל יש להם כל המידות הטובות, וכאן זה הרשע שרצה להרע לישראל, ובישראל יש להם כל המדות הטובות, ורצה זה הרשע לברר אצלו זה המדה הטובה שיש באומתו מישראל ועל ידי זה יכולת בידו להרע לישראל. וזהו שאמר לכה 'ארה' לשון בירור, וכו', וזהו 'לכה ארה לי יעקב', לברר מה שיש אצלי ממידת יעקב, ועל ידי זה 'ולכה זועמה', וכו'.
עוד באתר:
לחפש אחר חסרונות, כפשוטו. וזאת על מנת לקלל ולהרוס כל חלקה טובה…
ועוד כתב הרב (כד,ז) על הפסוק "נאום הגבר שתום העין": "כי יש עין טובה שרוצה להשפיע טובות על ישראל, וזה לעומת זה עשה האלהים (קהלת ז,יד) שיש גם כן עין רעה מצד הקליפה. ובלעם בכאן לא היה יכול לפעול בעינו הרעה שינק מהקליפה, שהשם יתברך לא הניחו, נמצא לא היה לו יניקה מעין רעה, וגם מעין טובה. לא היה לו יניקה דהיינו מהקדושה, כי מה שברך את ישראל, היה בעל כרחו שלא מרצונו ומדעתו, רק השם יתברך כפה אותו, וכיון שלא היה מדעתו, משום הכי לא היה לו יניקה מסטרא דעין טובה, לכן אמר 'שתום העין', שנעשה אז סומא.
הרצון לקלל, לחבל, לחפש בדברים הקטנים, כבר סימא את עינו של בלעם ונעשה סומא. אביא סיפור הממחיש את היופי שנמצא במידת עין טובה, הקיימת בכל יהודי באשר הוא.
סיפר הגאון ר' אשר קובלסקי שליט"א (פניני פרשת השבוע) דבר נפלא:
מלחמת העולם השנייה הסתיימה, צבאות בעלות הברית שחררו מחנות הריכוז, העבודה ומחנות ההשמדה. העשן הרב שעלה מארובות תאי הגזים הפסיק להיתמר, אך האפר הרב עודו היה מצוי, ובשפע.
השלטון הנאצי האכזרי הוכנע, במכת מחץ מאוחרת מדי. כוחות צבאות הברית ורוסיה שעטו אל עבר המחנות, מביאים סיוע בסיסי לאודים מוצלים מאש, לשלדי אדם שנותרו בחיים אחרי שנות התופת. בין היתר הביאו חיילי צבא ארצות הברית אלפי חבילות שוקולד, שחולקו ביד רחבה לכל דורש ומבקש.
ואלה היו רבים, רבים מאוד. הניצולים האומללים צבאו על שערי מקומות החלוקה, מבקשים לזכות בעוד מנה מהמתוק המתוק הזה. הללו עומדים בתור, הללו מתחננים למנה נוספת, אלו ואלו מבקשים להחיות את נפשם.
בכל רחבי המחנה לא היתה נפש חיה לפליטה. הכל נדחקו אל רכבי המחלקים, דופקים בכל דלת, נוקשים בכל חלון. מהצד עמד והביט בהם הגה"ח רבי גוד'ל אייזנר זצ"ל, ולא מיהר לשום מקום.
בשעת המעשה איש לא שאל לסיבת הדבר. כולם היו עסוקים בלבקש את השוקולד מציל החיים, את פיסת הקקאו המבשרת את קץ השעבוד וחזרה לחיי חופש. רק כשנסתיימה החלוקה ואלפי החבילות כבר חולקו לכולם, ניגש מאן דהו אל רבי גוד'ל ושאל: 'הרי היתה חלוקה, השוקולד היה טעים ומחיה נפשות ממש… כולם נדחפו, ביקשו, זכו במנות גדולות יותר ופחות… רק הרב עמד מהצד, לא זכה אפילו בקוביה אחת בודדת. האם לא תבקש להנות גם מהשוקולד? כיצד ויתרת על לחוש בפיך את הטעם המתוק אחרי ימים כאלה מרים וקשים?'
'תודה' השיב רבי גיד'ל בכנות, אבל אומר לך את האמת. כשראיתי את כולם נהנים, כשראיתי כמה מתוק לכולם בפה, כשראיתי כיצד יהודים שסבלו כה רבות זוכים לחלוקה מתוקה כזו – נהניתי כל כך, ליבי התרחב באושר, היה לי מתוק בלב וגם בפה… כבר לא הייתי זקוק למתיקותו של השוקולד, ההבטה ביהודים הללו עשתה לי מתוק בהרבה…'
מתיקות של העין הטובה ב-מ-י-ט-ב-ה !!!!
ישנו משפט שאומר: "שניים מביטים מחלון, האחד רואה רפש, והשני- שמים. אותה תמונה נתגלתה לעיני שניהם, השאלה את מה בוחרים לראות. הבחירה לרומם את המבט ולראות את מציאות חיינו בעין טובה- נמצאת בידנו. בואו נראה את הטוב בחברינו, נראה רק שמים בהירים, נקיים מכל רבב…
וכך נהיה יותר פנויים לפרגן, לשמוח עם זולתנו ולהיות שם בשביל כל אחד שצריך אותנו…
שבת שלום ומבורך!
—
המאמר נכתב לרפואת:
יונתן בן ספיר רעיה הי"ו.
דוד בן שמחה הי"ו.
יפה בת זוהרה תח"י.
