כוחה של מילה \ מירי שניאורסון

"בואו נעשה תרגיל סימולציה לטיפול בהתנגדויות", אמרתי לנשים שישבו מולי, כולן נשות עסקים ויזמיות שוחרות ידע. בשני השיעורים – מכירות א׳ ומכירות ב׳ – כל הרגשות גואים, אלו השיעורים הכי אמוציונליים, כשהנשים נדרשות לעשות פעולה, להיות אקטיביות.

גיטי ויהודית מתנדבות לשחק את התפקידים. שתיהן הבינו מזמן שמכירה היא תהליך פסיכולוגי ואפילו נפשי. לגיטי אין בעיה למכור לילדיה את הפסטה ברוטב אדום שבישלה להם לארוחת הצהריים, והיא תדע גם לטפל בהתנגדות של מי שחשקה נפשו בצ'יפס, אבל מול הלקוחות שלה היא נאלמת דום. מפחדת להגיד להן את המחיר.

גיטי מופתעת מעצמה כשיהודית שואלת ״כמה״, ועונה מהר מדי לטעמי (כנראה כדי להבליע את המבוכה) כשיהודית מתריסה כשחקנית מלידה: ״למה זה כל כך יקר?״

עוד באתר:

חלם בהיכל

הרתיח את השמאל: בובת באגס באני מאחורי נתניהו

אבי יעקב

"אמרתי יותר מדי?"

מסקרן למדי: הרמז המסתורי של השר על סוף עידן האזעקות

קובי אליה

נתוני פניות הציבור

3 הערים שספגו את מירב הפגיעות במלחמת "שאגת הארי"

שלום שטיין

"סעו צפונה"

לאחר המטחים הכבדים: צה"ל מפנה את העיר הלבנונית

קובי פינקלר

אני רואה שגיטי מתפעלת מכך שהיא מצליחה לפורר ולפוגג את כל ההתנגדויות של ה״לקוחה״ המדומה שמולה ולענות לה באומץ רב.

בסופו של התרגיל מצליחה גיטי להבין כיצד להפוך התנגדות למכירה, ואיך הופכים קללה לברכה. היא אפילו מודה ליהודית שהתעמתה איתה, כי ככה גדלה ההערכה שלה למוצר הנפלא שלה.

ומכוחה של מילה בשיעור מכירות והפיכת קללה לברכה – לפרשת השבוע. הסיפור של בלק מעורר תמיהה ופליאה. בלק בוחר לעצמו את גדול הנביאים המכשפים כדי לקלל את עם ישראל, והלה מתעכב פעמיים בדרך ולא מבין שהתקלות באו כדי להציל אותו, בעצם. בסופו של דבר הוא מתגבר על ההתנגדויות ויוצאות לו מהפה ברכות שאין כמותן לשבח, במקום הקללות המתוכננות.

פרשת בלק לעולם לא תחול בימי בין המצרים, ולכתחילה אין בה את עניין הגלות והצער. אלא שאנו מוצאים מייד ברכות שתוכנן חירות ("הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב"), שלטון ("וירם מאגג מלכו ותנשא מלכותו") וגאולה על ידי המשיח ("דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל"), גאולה בטהרתה.

עניין זה מודגש גם בכך שבפרשת בלק לא מדובר בכלל על הגלות וצרותיה, אלא על שלמות הגאולה כהמשך ליציאת מצרים (גם אם בכלל לא הייתה הגלות), בתור הוספה ושלמות לגאולה שהתחילה כבר ביציאת מצרים. ככל שמתקרבים יותר לזמן הגאולה מודגש יותר העניין הפנימי שביום הצום – ה"עת רצון", והציפייה לגאולה בפני עצמה (ולא רק בהקשר וכתיקון לגלות – גאולה כמו בפרשת בלעם).

ואכן, בכל הדורות היה חודש תמוז קשור עם החורבן והגלות, ודווקא בדורנו זכינו שחודש תמוז יהפוך מחורבן וגלות – לחודש הגאולה! זהו החודש בו נגאל הרבי הריי"צ (=רבי יוסף יצחק, הרבי הקודם), מידם של הקומוניסטים, ולא רק הוא נגאל בזאת, אלא גאולתו היא גאולת הדור כולו – שהרי "הנשיא הוא הכל". במיוחד אם נשים לב, שהמשך גאולה זו (שהחלה בג' תמוז, ונמשכה בי"ב י"ג תמוז) הייתה שהרבי יצא מרוסיה לארה"ב, המקום בו התחילה הפצת היהדות ותורת החסידות בתנופה חסרת תקדים, הפצה לכל פינה נידחת, שעליה אמר המשיח לבעש"ט, שכשהיא תתרחש – הוא יתגלה.

כל התנגדות אפשר להפוך למכירה, כל קללה – לברכה, וגם הגלות – סופה גאולה שלמה. עלינו רק להאמין שזה אפשרי, להבין את מה שקורה לנו בדרך ולצפות לגאולה!