מטעמים לשולחן שבת: מסעי \ הרב אמיר קריספל

נאמר בפרשה: "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים" (לג' א).

ידועה שאלתו של רש"י הקדוש למה היה צריך למנות את כל המסעות ותירץ שתי תירוצים א' להודיע חסדיו וכו', ב' משל למלך שבנו חלה והיה צריך ליסוע עמו ממקום למקום ובחזרתם בכל מקום היה מזכיר לו מה היה אז, עיין שם וגם ברמב"ן, מפרשי התורה תירצו בזה כמה תירוצים.

החיד"א בספרו "פני דוד" תירץ שמטרת כתיבת המסעות היא כדי שיהיה כפרה לדור המדבר, משום שעל ידי שקוראים את המסעות על ידי הדורות הבאים מוציאים אותם מאפילה לאורה, שמתכפר להם חטאתם כדוגמת מה שאמרו חז"ל שאם אמרו שמועה בשם מישהו שנפטר אזי שפתותיו דובבות בקבר כך כשמספרים בגנותו מצטער יש לו כפרה ולכן אומרים "שם רשעים ירקב" כדי שלא יזכירו גנותם ועל ידי זה יתכפר להם ואפילו לזה הם לא זכאים.

עוד באתר:

חילוץ מורכב בשחקים

בגובה 50 מטר: הפצוע נקשר לאלונקה וחולץ מהעגורן

אבי יעקב

תיעוד מהזירה

אסון במדינת האיים: לפחות 15 הרוגים בטביעה

אבי יעקב

קאבר קסום

לקראת ט"ו בשבט: יהודה בורן & נתנאל אמסילי - אילן

אליעזר חסיד

15 אברכים

חידון ההלכה למעשה בעונה תשיעית • צפו בפרק הבכורה

חידון הלכה למעשה העולמי

"הסבא מקלם" ביאר כי בהנאה גשמית התכלית נגמרת כשבא לתכליתו ובדרך משל כשאדם נוסע ליעד מסוים מתי הוא יגיע לתכליתו? רק כשיגיע ליעד, אולם עצם הנסיעה לאותו מקום היא כלום, כי אפילו אם נסע ימים שלמים אם לא הגיע ליעדו, אין שום ערך לנסיעה זו, אולם ברוחניות כל הכנה וכל שלב בעבודת ה' היא תכלית ויש בה תועלת רוחנית, ואפילו אם לבסוף לא הגיע ליעד, ולכן כתבה התורה את המסעות כדי להורות לנו, שאפילו שהיעד היה ארץ ישראל, כל נסיעה ונסיעה היא תכלית בפני עצמה.

הרב "שואל ומשיב" כתב חידוש שהרי ידוע איסור התורה לחזור למצרים כמו שכתוב "וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד" (דברים) ואומר "השואל ומשיב" שדווקא אם חוזר באותה הדרך שהלכו בה בני ישראל אבל בדרך אחרת מותר ולכן הדגישה תורתנו הקדושה את כל המסעות וכעין זה כתב בהגהות מיימוניות (פרק ה' בהלכות מלכים) שדווקא "בדרך הזה" אסרה תורה לחזור למצרים(ובזה מתורץ איך גדולי ישראל כהרמב"ם ומו"ר מרן הגר"ע יוסף זצ"ל ועוד הלכו למצרים למרות איסור התורה שלא לחזור, ויש עוד תירוצים כמו הרדב"ז שכתב שדווקא לרדת לתמידות אסור אבל לזמן מסויים מותר).

**

עוד נאמר בפרשה "את שלש הערים תתנו מעבר לירדן ואת שלש הערים תתנו בארץ כנען, ערי מקלט תהיינה" (לה, יד)- ידועה הקושיה, איך ייתכן שמספר ערי המקלט בעבר הירדן המזרחי ("עבר הירדן"), שווה למספר ערי המקלט בעבר המערבי ("ארץ כנען"), הרי כאן היו תשעה וחצי שבטים וכאן היו רק שניים וחצי.

כך מקשה הגמ` במס` מכות דף ט` ע"ב, ומתרצת שבעבר הירדן אמנם היה מספרם מועט, אך מספר הרוצחים שם היה רב, וכלשון הגמ': "בגלעד, נפישי רוצחים".

וממשיכה הגמ' ומביאה פסוק המעיד על אלימותם. ודברים אלו מובאים גם ברש"י כאן על הפרשה.

ומיד מתבקשת השאלה, הרי לערי המקלט נכנסים ההורגים בשוגג, ולא הרוצחים במזיד, ומה אם כן מתרצת הגמ` שבגלעד ישנם יותר רוצחים (ועוד מביאה פסוק להוכיח שהיו אלימים יותר)? מה עניין זה להריגה בשגגה?

ישנם כמה תירוצים:

א: התירוץ הפשוט לכאורה הוא תירוץ המהר"ל, בחיבורו גור אריה, שכיוון שבגלעד הורגים הרבה במזיד, ממילא אין הם נזהרים כ"כ באיבוד נפשות, כי ערך חיי אדם זול בעיניהם, ואין זהירים כראוי שלא יבוא שוגג לידיהם, ולכן גם מקרי ההריגה בשוגג מתרבים. אך נאמרו מספר תירוצים נוספים, ונזכירם בקצרה:

ב: "התוספות" (שם במס' מכות) מתרצים על פי הגמ` הידועה, בה מבואר שכאשר אדם רוצח במזיד בלי עדים (ראובן), ואדם אחר הרג בשוגג בלי עדים (שמעון), הקב"ה מזמן את השניים לפונדק אחד וכל אחד מהם וקבל את המגיע לו.

כיצד? שמעון מפיל בטעות אבן על ראובן אבן וכד`, והורג אותו (והפעם ישנם עדים) וכך מצד אחד נהרג ראובן ומקבל את עונשו, ומצד שני שמעון גולה ואף הוא מקבל בכך את עונשו. ולפי זה, אומרים תוס`, מובנים היטב דברי הגמ': בגלעד שכיחי הרבה רוצחים במזיד, וממילא הקב"ה מזמן לשם הרבה הורגי שוגג מכל מיני מקומות- , וכך ישנן הריגות שוגג רבות וממילא הוצרכו לערי מקלט רבות.

ג: תירוץ דומה אך שונה מתרץ "הגור אריה" (מלבד התירוץ הראשון שהבאנו בשמו): מספר השוגגים בעבר הירדן ובארץ כנען הוא אכן שווה, אך בארץ כנען אין מספיק הורגי מזיד כדי שהקב"ה יצרף אותם לפונדק אחד יחד עם השוגגים, ועל כן ישנם הרבה שוגגים שאין מקבלים עונשם. ואילו בעבר הירדן אין בעיה כזו, כי ישנם מספיק הורגי מזיד.

ד: "הרמב"ן" (שם בגמ` וכאן על הפרשה) מתרץ שרבים הם הרוצחים במזיד ומתחזים לשוגגים, ונמצא שישנו "ביקוש" רב יותר לערי המקלט מאשר במקום אחר.

ה: "החזקוני" מתרץ, שאמנם בסופו של דבר נכון שרק הורגי שוגג זכאים להגנת ערי מקלט, אך דין זה הוא רק בסופו של דבר, לאחר שבית דין מכריעים אם הוא שוגג או מזיד, אבל קודם הכרעת בית דין, בין רוצח במזיד ובין רוצח בשוגג רצים מיד לעיר מקלט, כדי להמתין עד שבי"ד יכריעו בעניינם (כמבואר במשנה בפרק שני במס' מכות).

ו: ויש מפרשים את דברי הגמ` בכיוון אחר- כיוון שבגלעד שכיחי רוצח ים, ממילא גואלי הדם שוכרים את אותם רוצחים כדי לרדוף אחרי ההורגים בשגגה לפני שיגיעו לעיר המקלט, ולכן בעבר הירדן יש צורך בערי מקלט רבות, כדי שיהיו זמינות מיד.

שבת שלום וחודש טוב
אמיר