"וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו כי הוא יעבור לפני העם הזה והוא ינחיל אותם את הארץ אשר תראה" (ג' כח') תמה הבן איש חי בספרו אדרת אליה. הביטוי "כי הוא יעבור לפני העם הזה" נראה לכאורה מיותר, כי כתוב מיד "והוא ינחיל אותם את הארץ"
ונראה לבאר שהפסוק בא להגדיר את סוג הנהגתו של יהושע בן נון, לעומת אופי הנהגת העם על ידי משה רבינו בעצמו: יהושע יהיה מנהיג אשר יעבור "לפני" העם זו היא הנהגת העם בצורה של "מלכות", אך משה הנהיג את העם בצורה של ״רועה״ שאינו הולך לפני מרעיתו כי אם אחריהם. הרועה הולך כידוע אחרי הצאן, להיפך ממלך שדרכו לילך לפני העם ככתוב וביתר ביאור אנו מבחינים כי למרות שבין הרועה, ובין המלך, מנהיגים הם את העם והצאן, אולם קיים הבדל בדרך הליכתם, הקשור כמובן בהבנת שורש תפקידם ־ הרועה מופקד על שמירתו של הצאן, ואי לכך הוא מוכרח ללכת אחריו, כך יוכל בהצלחה לשים עין ולהשגיח עליו היטב, שהרי אם חלילה יקרה נזק או אובדן וגניבה הרי בעל הצאן יתבע את ההפסד ממנו. לעומת זאת, הנהגתו של המלך הפוכה ־ לא הוא שומר על עמו אלא העם שומר על ראשו של המלך כמו שהוכיח דוד המלך לאבנר בן נר ׳ולמה לא שמרת את אדונך המלך… כי בני מוות אתם אשר לא שמרתם על אדוניכם על משיח ה'!",
תפקידו של הרועה כולל את ההנהגה הפיזית של צאן מרעיתו, והטיפול האישי של כל צרכיו – ובאופן זה הנהיג משה רבינו את העם, כדוגמת ״רועה״ במלוא המובן. משה ׳שמר, על עם ישראל בכל דרכיהם, למען הצלתם מכל המזיקים הגשמיים והרוחניים גם יחד, ולשומרם היטב עבור "בעל הצאן" הקב״ה, ולכן, כשחטאו ישראל במדבר אמר הקב״ה למשה ילך "רד מגדולתך" כי שחת עמך ואכן משה שמסר את עצמו לגמרי בשביל ישראל זכה להיקרא ״רעיא מהימנא״ ־ רועה נאמן לישראל. אולם תפקידו של המלך מתבטא בהנהגת רוח העם, ללמד אותם דרך החיים, ולהיאבק על קיומם לפני האויבים, ולכן הוא עומד ״לפני״ העם. ובכך התבטאה הנהגתו של יהושע, אשר היה כלפי עם ישראל כמו שופט ומלך, הנחיל להם את הארץ, והצילם מידי מי שניסה לעשוק אותם. ובכך נבין את לשונות הפסוק: "וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו" ומדוע הוא צריך חיזוק – "כי הוא יעבור לפני העם הזה" ובצורת הנהגה כזאת "ינחיל אותם את הארץ", ומאחר שכן, הלא אין לו כוח גדול כמוך, כמשה רבינו ע׳׳ה, ועל כן צריך לחיזוק ואומץ מיוחד, לתת עליו הודו וכוחו של משה, למען יוכל להנהיג את העם גם בדרכו המיוחדת.
עוד באתר:
***
"את ה' אלוקיך תירא" (ו' יג')
ידועים דברי הגמרא(פסחים כב:) על שמעון העמסוני שהיה דורש ומפרש כל מקום שכתוב בתורה המלה ״את״, מה היא באה לרבות ולחדש (כי המלה ׳את, יש בה גם משמעות של עם ־־ והרי זה לשון של ׳ריבוי, המלמד על דברים נוספים שלא נאמרו במפורש) כמשהגיע לפסוק שלפנינו "את ה׳ אלוקיך תירא" לא מצא מה לדרוש ולרבות בפסוק זה ־־ וכי ניתן לומר שישנה חובת יראה נוספת, חוץ מיראת ה, יתברך ־־ משום כך, פרש מדרכו והפסיק לדרוש מלת "את" לשם ריבוי. אמר אותו לתלמידיו: ״כשם שקיבלתי שכר על הדרישה [על מה שדרשתי עד כה בעניין זה] כך אני מקבל שכר על הפרישה!, ממשיכה הגמרא: עד שבא רבי עקיבא ודרש: "את ה, אלוקיך תירא" – לרבות תלמידי חכמים הדברים צריכים ביאור כך שואל רבינו יוסף חיים זצ"ל בספרו "בן יהוידע": ראשית, מדוע זכה רק רבי עקיבא להבין כיצד לדרוש את הפסוק הלזה, וכי "שמעון העמסוני" שהיה טורח בעצמו להתעמק בכל ׳את׳ ו׳את׳ שבתורה, לא היה ראוי לזכות להגיע בעצמו לידי ההבנה הזאת בדרשת הפסוק? בנוסף על כך, יש לעמוד על דקדוק לשון חז״ל "עד שבא רבי עקיבא…" – מהיכן הוא בא?
מתרץ הבן יהוידע נראה לפרש, כי דרשה זו יש בה חידוש גדול. אין זו רק ׳הבנה׳ עמוקה, אלא הדבר היה בגדר ״השגה״. השכל בלבד אכן לא יגיע לידי כך, לומר כי כבוד החכם שווה לכבוד שמים, וכשם שישנה חובה של "יראת שמים" באותה מדה ישנה גם חובה של ׳׳יראת החכמים״. האומנם? אין זאת אלא שרבי עקיבא גילה דבר זה מכוח השגתו במראה אלוקים. וכפי שסיפרו חכמינו בגמרא (חגיגה יד:) על ארבעה מחכמי ישראל שנכנסו ל׳פרדס׳ – עלו לרקיע על ידי שם (רש״י) והציצו לצד השכינה ־־ בן עזאי, הציץ ונפגע… בן זומא, הציץ ומת… אחר, קיצץ בנטיעות… ורבי עקיבא עלה בשלום וירד בשלום… "אחר" היה רבו של התנא הקדוש רבי מאיר ע״ה, שמו היה אלישע בן אבויה וברבות השנים יצא לתרבות רעה! אולם מובא בספרים כי המלאך הנקרא מט״ט נענש על כך שלא קם בפני כבודו של אחר, כיוון שלצד מעשיו הלא טובים היה ״תלמיד חכם״ וחלה החובה לכבדו. לפי זה פירשו חכמי אשכנז, כי רבי עקיבא שהיה נוכח במו עיניו למאורע זה הבין וראה עד כמה מגיעה דרגתו של תלמיד חכם, מחמת עצם הדבר שהוא חכם בתורה – עד שאפילו ״אחר״ שנהג שלא כשורה, ראוי היה לקום בפני כבודו. מכאן הסיק, על עוצמתה של חובת היראה והמורא מפני החכם – כמורא שמיים.
עוד תירץ הבן יהוידע, כי דווקא רבי עקיבא שהיה בצעירותו עם הארץ, אשר הוא בעצמו סיפר על עברו: ״כשהייתי עם הארץ אמרתי: מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור,, (פסחים מט:). אכן, לאחר שלמד תורה הפך להיות רבן של ישראל, וכל התורה שבעל פה המצויה בידינו מכוחו היא, ולכן, דווקא הוא זה שזכה לגלות את כבודו הגדול של התלמיד חכם הנדרש על הפסוק שלפנינו. ובכך תיקן את העבר. מאידך ברור, כי שכרו של שמעון העמסוני לא קופח כלל, רק כפי שאמר על עצמו: כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אני מקבל שכר על הפרישה – שהרי רק מחמת כבודו יתברך לא עלתה בידו לדרוש את הפסוק, כך שהשכר על כך כפול ומכופל.
ולעצם ביאור העניין, כיצד אפשר להשוות כבוד החכם לכבוד שמיים ממש? כבר נתנו המפרשים טעם נכון לדבר, היות והחכם הוא זה שמורה לעם את חוקי האלוקים ותורותיו, ועל ידו מתרבה תורת השם כאשר העם יודעים את הדרך ילכו בה והמעשה אשר יעשון – הווי אומר, בלעדי החכם אין קיום לתורה הקדושה אצל המון העם. משום כך, הוקש כבודו לכבוד ה׳.
שבת שלום ומבורך!
