האם אתה "עוד מישהו"? \ הרב נהוראי משה אלביליה

השבת ב"ה אנו מתחילים את התורה מחדש, וקוראים את פרשת בראשית שהיא הפרשה הראשונה בתורה. בפרשה זו מספרת התורה על בריאת העולם שלנו, מאורות, רקיע, שמים, חיות, בהמות, עופות, וכו'. לאחר מכן מגיע האדם נזר הבריאה שניתנה לו חכמה גדולה, שהוא היה קצת הרבה יותר ממועיל לעולם, והוא קרא בשמות לבעלי החיים: "ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חיית השדה"(בראשית פרק ב' פסוק כ'), וגם לעצמו נתן את השם אדם בגלל שנברא מהאדמה ועוד מהסיבה שביכולתו להידמות לעליון (אֶדְמֵה לעליון) – לבורא עולם.

ומה היה שם באותם רגעים?

את התשובה אנו מוצאים במדרש (מדרש תנחומא, במדבר פרשת חקת ו):

כָּל הָאָדָם, מֵאָדָם הָרִאשׁוֹן. וּמֶה הָיְתָה חָכְמָתוֹ. אַתְּ מוֹצֵא, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְראֹת אֶת הָאָדָם, נִמְלַךְ בְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, אָמַר לָהֶם: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְּמֵנוּ (בראשית א, כו). אָמְרוּ לְפָנָיו, מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִּזְכְּרֶנּוּ (תהלים ח, ה).

אָמַר לָהֶם: אָדָם שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לִבְראֹות, תְּהֵא חָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִשֶּׁלָּכֶם. מֶה עָשָׂה. כִּנֵּס כָּל בְּהֵמָה וְחַיָּה וָעוֹף וְהֶעֱבִירָן לִפְנֵיהֶם. אָמַר לָהֶם: מַה שְּׁמוֹתָם שֶׁל אֵלּוּ. לֹא יָדְעוּ. כֵּיוָן שֶׁבָּרָא אָדָם, הֶעֱבִירָן לְפָנָיו, אָמַר לֵיהּ: מַה שְּׁמוֹתָן שֶׁל אֵלּוּ, אָמַר לָזֶה נָאֶה לִקְרוֹתוֹ שׁוֹר, וְלָזֶה אֲרִי, וְלָזֶה סוּס, וְלָזֶה חֲמוֹר, וְלָזֶה גָּמָל, וְלָזֶה נֶשֶׁר, וְכֵן כֻּלָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וְגוֹ' (בראשית ב, כ).

אָמַר לֵיהּ: וְאַתָּה מַה שִּׁמְךָ. אָמַר לֵיהּ: אָדָם. וְלָמָּה, שֶׁנִּבְרֵאתִי מִן הָאֲדָמָה. אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי מַה שְּׁמִי. אָמַר לֵיהּ: ה'. לָמָּה, שֶׁאַתָּה הוּא אָדוֹן לְכָל הַבְּרִיּוֹת, הַיְנוּ דִּכְתִיב: אֲנִי ה' הוּא שְׁמִי (ישעיה מב, ח), שֶׁקָּרָא לִי אָדָם הָרִאשׁוֹן. הוּא שְׁמִי.

וא"כ יוצא שאדם שלפעמים מרגיש מה כבר אני יכול לעשות, התייאשתי כבר מעצמי, האם אני שווה משהו?

אתה שווה הרבה!, אם הקב"ה נקרא ה' יתברך רק בגלל שכך קרא לו אדם הראשון, כמו שאנו יודעים שאדם זהו מלשון "אֶדְמֵה לעליון", רק מכך אנו צריכים ללמוד על גודל חשיבותו, כמה אדם זהו בריאה שהיא הולכת אפילו בלי שתרצה יד ביד עם ה' יתברך. דבוקה ביישות רוחנית תמידית. ומה גדול הכוח של האדם…

ומצאתי מעשה נורא על כך שכדאי לשנן אותו שוב ושוב (אוצר הסיפורים למרצים, ח"ב, עמוד 558):

את הסיפור הבא סיפר המהר"ם שפירא מלובלין לתלמידיו לאחר שקרה אותו בפנקס החברה קדישא מלובלין.

בעת שהמהרש"ל שימש ברבנות העיר לובלין התגורר בה אברך חשוב בעל מעלות ומדות טובות, ויהי היום קרה אסון בביתו ואשתו חלתה במחלה קשה. האברך טרח למצוא רופאים שימצאו מזור למחלתה, וכמובן התפלל לה' יתברך, אבל שערי הרחמים ננעלו ונשמתה הטהורה נלקחה לגנזי מרומים. דאבונו וכאבו של האברך היה גדול עד מאוד.

ברחמי הבורא יתברך טבע בעולם שבדרך כלל אך כשהאבדה קשה מאוד כעבור זמן מה השכחה מקהה את האבל והצער, אך במקרה זה האברך כלל לא שכח, ואף כשהיו אחר היארצייט הראשון ישב ובכה מאין הפוגות, והיה שרוי בעצבו ומרה שחורה. קרוביו פנו לרבו המהרש"ל וביקשו שיחזק אותו ויתן מרפא לנפשו.

המהרש"ל קרא לתלמידו ושאלו מה זה ועל מה זה, מדוע להספיד זמן כה רב? נענה האברך וסיפר זמן קצר לפני פטירת אשתו היא ביקשה ממנו בשבועת תקיעת כף שלא יישא לעולם אשה אחרת, ובעת ההיא, כשהייתה מוטלת על ערש דווי, רצה לשמח אותה ונשבע לה. וזה הגורם לצערו הגדול, שהרי הוא עדיין צעיר לימים ואינו רוצה לחיות כל ימיו יחידי, והלא יכול להעמיד דורות.

כששמע זאת המהרש"ל אמר לו: "אינך רשאי לציית לתקיעת כף, ועליך לישא אשה. ואין אתה צריך לירא, הדבר באחריות שלי".

לאחר ששמע זאת נכנס בברית האירוסין עם אשה חשובה ובהסכמת רבו נישא בשעה טובה, אך לא עברו ימים מועטים ומת האברך פתאום ל"ע, ותיהום כל העיר על האסון הנורא הזה.

גם לאוזני המהרש"ל באה השמועה על אודות פטירת תלמידו ולפליאת הכל, הוא לא היה עצב מכך, וצווה לחברא קדישא שיעשו לו טהרה ולפני הקבורה יקראו לו, וכך עשו וקראו לו. המהרש"ל יצא עם המלווים לבית החיים וצווה ליתן פתקא להחברה קדישא, שיתנו בידי הנפטר ולא יכסו את הקבר ותיכף יעזבו את המקום.

על הפתקה היה כתוב: "שלום לכם פמליא של מעלה, איך יתכן, והלא עשה דוחה לא תעשה שבתורה, גוזרני עליכם בכוח שתחזירו לי את האברך הזה"… דהיינו "מצוות פרו ורבו דוחה לא תעשה של 'ולא יחל דברו'.

וכך עשו החברא קדישא, ותיכף – ותהום כל העיר, האברך שלפני שעה אחת ליוו אותו והספידוהו, קם מקברו והתהלך ברחובות מלובש בתכריכים כאילו לא אירע מאומה!

פחד גדול נפל על הכל, וכולם סגרו דלתי הבית ומהם גערו בקולי קולות מגודל הפחד!!!

וכל העיר רעשה מגודל כח תורתו של האב"ד כי ראו תחיית המתים ממש לנגד עיניהם והיה קידוש השם גדול!

אך הכלה לא רצתה לדור עמו, מפני שפחדה לגור עם נפטר. גזר המהרש"ל בכח תורתו על שר השכחה שכל העיר תשכח את המעשה ואותו אברך זכה להעמיד דורות ישרים מבורכים ולבנות בית בישראל והאריך ימים הרבה שנים אחרי מאותו מאורע…

שמסתכלים על סיפור זה אי אפשר שלא לומר לעצמנו, שאחרי הכל המהרש"ל היה גדול הדור, ואם הוא הגיע לדרגה של קדושה כזאת נשגבת להחיות מתים, ולכוף את בית דין של מעלה להחזיר את הנשמה מטה, חזרה אל העולם שלנו, על אחת כמה וכמה אנחנו הקטנים שאמנם לא יכולים להחיות מתים, אך מנגד כמה אנו יכולים לפעול בכל המישורים, להיטיב את חיינו ולעשות את העולם טוב יותר…

אנחנו אנשים נעלים, הבה נהיה גאים בכך ובתפילה תמיד שהקב"ה יתן את הכוחות שיתאימו לכל אחד ואחת מאיתנו…

"בן אדם, עלה למעלה עלה, יש לך כנפי רוח…."

שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל היקרים והאהובים.

המאמר נכתב לרפואת:

מו"א דוד בן שמחה הי"ו.

מ"א יפה בת זוהרה תחי'.

יוסף מאיר בן כוכבה הי"ו.