פעמים יש אדם שרחוק משמירת תורה ומצוות שמגיע אל הרב שיש לו עמו קשרים טובים בבקשה אישית של: "כבודו, עשיתי קצת חשבון נפש עם עצמי, וישבתי לדבר עם אשתי על כך, דנו ביחד בכל הצדדים, ההיבטים והלבטים, עשינו חריש עמוק על חיינו, והגענו למסקנה שאנו רוצים לשנות את אורח חיינו מן הקצה אל הקצה, אני רוצה לקבוע ללכת לשיעור תורה מדי יום, ואשתי רוצה לקבל על עצמה גם היא ללכת לשיעורי תורה, כיסוי ראש וטהרת המשפחה."
מה הרב אומר לעשות?
לפני שנביא את תשובת הרב נסתכל על כך ונאמר: "וואו!!!, בשביל אדם כזה זו החלטה כבדת משקל, שלקחת בחשבון מה יגידו הסביבה הקרובה שעדיין לא שומרת תורה ומצוות, הוא לוקח בחשבון..
מה לדעתכם, אחרי כן, הרב ענה לו?
אם הרב לא יענה לו באהבת ישראל גלויה, יעודד, ידריך, יחבק וירעיף מילה טובה: "ידידי היקר איך הקב"ה שמח בך כמה מלאכים אתה בורא בהחלטה שלך, אשריך. אז האדם ירגיש ש"איזה כיף מישהו איתי, הרב אוהב אותי", אז יהיה לו דרבון לעשות זאת, אבל אם לא ח"ו חלילה מה יקרה לאותו אדם אשר יקרוס כמו מגדל קלפים ולא ישאר ממנו זכר (כמובן שהכל על פי עצת רב מוסמך לכך…).
עוד באתר:
כזה היה מרן ע"ה, לא יכולת לעמוד מול החום והאהבה הממיסים, ו"סטירות החיבה" שהעניק ליושב מולו, חוץ מגדלותו העצומה בתורה וביראת שמים..
כשבאים לדבר על ה"אהבת ישראל" הגדולה שהייתה למרן ע"ה במיוחד כשש שנים שעם ישראל ללא מרן ע"ה, והחוסר מורגש בכל פינה ובכל עבר, אי אפשר שלא להביא את דברי המגיד מדובנא בספרו "אהל יעקב" (פרשת בלק) על הפסוק: "ה' אלוקיו עמו ותרועת מלך בו" שהגדיר בהגדרה נפלאה מהי "אהבת ישראל", וזה לשונו (שפת היריעה): "כי הנה האהבה והידידות אשר בלב המלך אל אהובו אינה כמשפט האהבה אשר בהמוני בנ"א, כי בהמוני בני אדם כאשר אחד אוהב את הב' באהבה עזה בהכרח תתנוצץ האהבה אשר בלב עמוק ותצא ותבוא לחוץ באתגלי', כי יחבקהו בין יריעותיו, וינשקהו מנשיקות פיהו, עד אשר תתברר האהבה אל הנאהב וגם אל הזולת. אמנם אהבת המלך אינה כן כי לא יאות להראות אהבתו באתגלי' רק נמצאת בקרב ולב עמוק ופועלת פנימה באתכסי'. (כי בעצם אחרי הכל זהו מלך!) וזהו ה' אלהיו עמו, ומה שאינו נראה לעין ע"ז אמר ותרועת מלך בו, היינו אהבת מלך בו לא אהבת איש המוני הכל באתכסיא לא באתגליא. והוא פי' יקר.
האם יש אדם שיכול לומר שכשזכה להיכנס למרן ע"ה לא הרגיש בעצמותיו את דברי המגיד מדובנא ע"ה?!
לא נראה לי שיש אחד כזה וכמובן שיש לנו הרבה עוד מה ללמוד מכך.
ואסיים בשני סיפורים נפלאים שנוכל ללמוד מהם על האהבת ישראל והרגישות הגדולה שהייתה למרן ע"ה כלפי הזולת.
ראשון הוא סיפור נפלא שסיפרה בתו של מרן ע"ה, הרבנית טולדאנו תחי' על מור אביה (סיפורים מבית אבא, עמוד 26):
"היה זה כאשר הכרך הראשון של שו"ת יביע אומר ראה אור. מרן היה אז אברך צעיר, אם כי מוערך מאוד, וספרו, שניכר בו גאונות מדהימה ובקיאות נדירה, עורר התפעלות רבה בקרב הלומדים.
ספרו של מרן עורר הדים בירושלים ומחוצה לה, ועד לחיפה הרחוקה הגיע שמעו. הגאון הגדול ר' אליהו בקשי דורון שליט"א, מי שכיהן לימים כ"ראשון לציון", היה אז בחור צעיר. הוא נתקל בספרו של מרן, עיין בו והתפעל עד מאוד מחריפותו ומבקיאותו של המחבר. החלטה גמלה בליבו, לעלות לירושלים ולפגוש פנים אל פנים את הגאון הצעיר.
וכך בבוקר אחד בהיר יצא ר' אליהו לירושלים. כאשר הגיע לעיר הקודש, הייתה השעה שעת צהריים. אנשים טובים כיוונו אותו לשכונת הבוכרים, אל בית הכנסת "שאול צדקה", שם, כך סיפרו לו, מוסר הרב עובדיה יוסף שיעור בשעת ערב.
הגיע הרב אליהו לבית הכנסת "שאול צדקה", שלף מן הספריה ספר והתיישב ללמוד. הוא המתין בדריכות לבואו של מרן, כשהוא מהרהר לעצמו: "ודאי אשמע מפיו של הגאון הצעיר שיעור מרתק ועמוק ביותר!".
ואכן שעה קלה חלפה, ובאי השיעור החלו מתכנסים. היו אלו אנשים מבוגרים שנחו מעמל יומם. הם ביקשו להקדיש שעה ללימוד תורה, ומרן הוא זה שימסור את השיעור. והנה נכנס מרן שהיה אז אברך צעיר, והתיישב מולם.
רבי אליהו שישב בפינה, סגר את הספר והטה אזנו בדריכות. מרן פתח את השיעור בדברי אגדה המושכים את הלב, כשהוא שוזר בדברי האגדה הלכות ומעשיות פשוטות.
"היכן הפלפולים?! היכן הסברות המחודשות?!" תמה רבי אליהו.
הרב אליהו ישב על מקומו כהלום רעם. דמעות התרגשות זלגו מעיניו, ותבונה עמוקה חלחלה בליבו.
הוא אמנם היה צעיר ממרן בלמעלה מעשר שנים, אבל על אף גילו הצעיר תפס כבר אז בחושיו הדקים את עומק הנהגתו של מרן.
"באתי לירושלים לשמוע דברי חידוש מפיו של הגאון, וזכיתי לראות הנהגה של גדול הדור!" נוכחתי לראות את דאגתו של תלמיד חכם עצום, לאנשים פשוטים ביותר, לעוררם לקיום הלכות פשוטות ומעשיות. ודאי יזכה להנהיג את עם ישראל על כל גווניו ורבדיו…".
מתוך רום גדלותו שם אתה מוצא ענוותנותו שדאג להעביר את התורה גם לאנשים הפשוטים ביותר, באהבה ובשמחה גדולה.
ב. מתוך הספר "יחיד בדורו" (עמוד 110):
סיפור מדהים סופר לרב משה סופר מצפת (מחבר ספר "המנהיג" על מרן) על ידי אדם שבדידו הווה עובדא. וכך סיפר לו אותו אדם: "לי ולרעייתי לא היו ילדים במשך עשר שנים. ורעייתי הרגישה שכבר היא לא יכולה לסבול, והלכה לילה אחד לביתו של מרן והחלה לבכות ליד ביתו, בני ביתו של מרן הכניסו את רעייתי אל הבית, ומיד כשנכנסה אל הקודש פנימה אל מרן זצוק"ל התחילה לבכות, מרן הרגיע אותה וביקש שתספר בפניו את צרתה.
רעייתי התחילה לספר לרבנו על זה שכבר עשר שנים אין לה ילדים, וכל הניסיונות והטיפולים עלו בתוהו, רעייתי התחילה שוב לבכות, ומרן בכה יחד אתה. לאחר מכן ביקש מאחד מבני ביתו שיביא את ספרו ה'יביע אומר'. הלה שאל את רבנו איזה חלק? אך רבנו השיב 'לא משנה'.
לאחר שהובא ה'יביע אומר' מרן אמר בקול "ריבונו של עולם, אם חשוב לך ספר זה שחיברתי בבקשה תן לאשה זו ילדים". מסיים בעל המעשה, היום לי ולרעייתי יש ב"ה עשרה ילדים. בלע"ה (נקודה למחשבה – "עשרה כרכים של יביע אומר מול עשרה ילדים שבלי עין הרע ב"ה באו לאותו אדם"…)
שנזכה בעז"ה ללמוד במקצת מהליכותיו ודרכיו המרוממות גם אל מהלך חיינו הפרטיים.
שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל היקרים והאהובים !!!
—
המאמר נכתב לרפואת:
יונתן בן ספיר רעיה הי"ו.
מו"א דוד בן שמחה הי"ו.
מ"א יפה בת זוהרה תחי'.
בתושח"י.
