״וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם״ (יח, ב)
שואלים, מדוע התורה כתבה באריכות נפלאה את מעשה הכנסת האורחים של אברהם אבינו, ולעומת זאת את הכנסת האורחים שעשה לוט אין התורה מאריכה ומשבחת כלל. והרי הכנסת אורחים של לוט לכאורה הייתה במעלה גדולה יותר מאברהם, שהרי לוט היה מוכן למסור נפש עבור מצוה זו. שהרי באו כל אנשי סדום על ביתו להרוג, והוא היה מוכן על אף הכל להכניסם אל ביתו?
נאמרו בזה כמה תרוצים:
א: שמעשה לוט היה לאחר שלמד זאת מאברהם אבינו כשהיה במחיצתו א״כ כל מעשיו הם חיקוי למה שראה, ואין ראוי לשבח אלא את הרב ולא את התלמיד.
עוד באתר:
ב:יש מתרצים, שהכנסת אורחים על חשבון הזולת וק״ו על חשבון המשפחה אין ראוי לשבח כלל. הרי לוט אמר לאנשי סדום שיקחו את בנותיו ויניחו למלאכים להישאר בבית, במצוות כאלו אין חפץ הקב״ה.
ג:יש מתרצים כי לוט קיבל את האורחים ביודעו שהם מלאכים, מי לא יכניס מלאכי ה׳ אל ביתו ואפילו ימסור נפש על זה, כאלו מצוות אין התורה מהללת ומשבחת. ואילו אברהם חשב בתחילה שהם ערביים ולא זו בלבד אלא שהיה פטור ממצוה זו כיון שהיה חולה ובכ״ז היה בצער מדוע אין אורחים!! אדם שלא מחפש פטור ואדרבה מחפש איך להתחייב במצוה ומצטער עליה, ועושה אותה בשלימות, מעשה כזה התורה מהללת ומשבחת, שממעשה זה יש לנו ללמוד ולעשות.
**
״ויאמר מהרי שלש סאים קמח סולת לושי ועשי עגות״ (יח ב)
מובא בגמרא (ב״מ פז.).: כתיב ״קמח״ וכתיב ״סולת״, א״ר יצחק מכאן שהאשה צרה עינה באורחים יותר מן האיש. פירש רש״י – סולת עדיף מקמח. היא אמרה קמח והוא אמר סולת ולדבריו מתפרש הפסוק כך: ״ויאמר מהרי שלש סאים״ אברהם אמר לה להביא שלש סאים ולא פירש ממה – שאלה אותו שרה ״קמח״? האם כוונתך שאביא קמח? והוא ענה לה, לא – ״סולת״. ומזה ששרה אמרה קמח שהוא הפשוט, למדו שאשה עינה צרה באורחים יותר מן האיש. אולם בספרים אחרים היה להם גירסא ברש״י הפוכה ״הוא אמר קמח והיא אמרה סולת״ (ואולי משום שקמח כתוב בפסוק בתחילה), לכן הם גורסים בהיפך, שקמח מוסב על אברהם וסולת על שרה!. ודבריהם תמוהים, אדרבה כיון שהיא אמרה סולת, וסולת טוב יותר מקמח א״כ הוסיפה על אברהם, ואיך למדו שעינה צרה באורחים, הרי שרה רצתה להביא את המשובח יותר? ואמרו כמה תירוצים כדלהלן:
א: מובא בשם הבעל שם טוב ביאור עפ״י משל, האריה אמר לבנו, הנה מהיום והלאה לא אטרוף לך טרף, רק אתה בעצמך לך והביא שבר רעבונך. ויתחנן לפני אביו ויאמר אנה אני בא והיה כל מוצאי יהרגני בקשת וחיצים, ויען אביו לא תירא מאומה כי הארי הוא מלך החיות והוא הגבור מכל, ומי יתייצב לפניו? כשמעו שאין צריך לירא משום בריה הלך מעיר לעיר. והנה בדרכו ראה שער אחד המצוייר עליו אשר דוד המלך הרג את הארי ואת הדוב. ושער שני המצוייר עליו ששמשון הגבור שסע את הארי כשסע הגדי, ויחרד מאד ויאמר בלבו אלכה ואשובה אל אבי כי התל בי. וישוב אליו רעב וצמא ויעמוד לפניו ויצעק לאמר: אבי מדוע רימיתני הלא כזאת וכזאת ראיתי בעיני. אמר לו אביו שוטה ופתי, אתה מדוע לא תבין בעצמך, כי אילו לא היה דבר זה פלא, לא היו מציירין דבר זה על השערים לדבר חידוש לזכרון לדורות עולם. אלא על כרחך לפי שהארי הוא גבור מכל, לכן כאשר קרה פעם אחת ההיפך הציגו זאת לזכרון.
כך גם אצלנו, הוא אמר ״קמח״ והיא אמרה ״סולת״ ולמה כתבה זאת התורה, מסתמא דבר חידוש הוא, לכן מכאן נלמד ששאר נשים עיניהם צרה באורחים יותר מן האיש.
ב: ביאר בספר ״קהלת משה״, כתב הרמב״ם בכל מידה צריך להלך בדרך הממוצעת. אולם מי שטבעו נוטה למדה רעה לא מספיק שיעמוד תיכף בדרך הממוצעת, רק בתחילה צריך לברוח עד הקצה האחרון עד שיורגל בזה, ואז יוכל לעמוד בדרך הממוצעת. והנה בזה שאמר אברהם קמח, מסתבר שזו הייתה הדרך הרגילה לאורחים, ומדוע אמרה שרה סולת – בדרך הקיצונית, אלא כיון שאשה עיניה צרה באורחים. על כן רצתה שרה לעקור מידה זו מליבה ועברה למידה הקיצונית.
ג:בספר ״מאמר שיחת חולין של ת״ח״ (פרק א׳) מבאר בעוד אופן, אדם המארח אורחים בביתו, נכון שלא להרבות במאכלים יקרים, רק יתן להם לפי מאכליו שרגיל בהם, ובזה לא יהיה לו טורח לקבל אורחים בכל עת. וכאן ראינו, ששרה בקשה להשתמש בסולת – מאכל משובח, מדוע? אלא כך דרכו של היצר להקשות על המצוה – ע״מ שלא יקימוה פעמים נוספות מחמת הקושי והיוקר, שאם היתה משתמשת בקמח – הרי מאכל רגיל הוא ואין בכך טרחה ויוקר, ולא היה קשה עליה להזמין אורחים פעם נוספת. ובזה מבואר מאמרם אשה עיניה צרה באורחים – משום שרוצה להרבות במאכלים יקרים ומשובחים.
ד:ויש מפרשים כעין זה כי היא נתנה סולת כדי שלא יזמין יותר אורחים כי האירוח עולה לו יקר ולכן עינה צרה באורחים כי פעם הבאה הוא לא יזמין אותם כי יעלה לו יקר.
ה:מבאר "הכתב סופר", על דרך צחות, ששאלו המלאכים לאברהם איה שרה אשתך, שהנה ראו איך שטרח בסעודה לכבודם, עם ג׳ לשונות בחרדל, קמח סולת ועוד, ואשה הרי עיניה צרה באורחים, לכן אמרו ׳איה שרה אשתך׳ ברמזם שבוודאי איננה כאן כי אילו היא הייתה, לא הייתה נותנת שיתנו כל זה לאורחים, וענה להם לא כי "הנה באהל" היא נמצאת כאן ואע״פ כן, ששרה שברה מידה זו, אין עיניה צרה באורחים ומהלכת נגד טבעה, אמרו לו אם כן שהיא הולכת שלא בדרך הטבע ייעשו לה ניסים שלא בדרך טבע "כעת חיה ולשרה בן". כי במידה שאדם מודד מודדין לו.
שבת שלום ומבורך!
