נסחטי הפרקליטות לדורותיהם: חיים ולדר בטור רושף אש • האזינו

1. השבוע, ביום השנה להירצחו של יצחק רבין, עמד ונאם על במת הטקס המרכזי בכנסת, נכדו, יונתן בן ארצי, שאלמלא השיוך המשפחתי שלו, לא היה זוכה לעמוד אפילו על במה של מסיבת בר-מצווה בינונית. וכמו תינוק שמצא רובה ומתחיל לירות בו לכל עבר, גם בן ארצי השתמש בבמה שניתנה לו ובמיקרופונים והמצלמות שהופנו אליו, והשתלח כנגד ראה"מ. כל מי שהיה שם הזדעזע מעוצמת החוצפה וחוסר האנושיות שהפגין הנכד של, ובעיקר הניצול המחפיר של המעמד "המכובד" ובעצם לקיחת רה"מ כבן ערובה להשתלחות נבוזה, מבלי שיוכל להגן על עצמו.

וזה גרם לי (ולא רק לי) להיזכר במורשת הסבא שלו. מה היה כאן עד שהוא הגיע לשלטון, ואיך נהרס כאן הכל אחרי שהצליח להחליף את יצחק שמיר בהבטחות שווא לשלום וביטחון.

2.טרור היה במדינת ישראל מאז יום הקמתה. זה היה "חפצים חשודים", פצצות שהתפוצצו פה ושם, זריקות אבנים ואפילו אינתיפאדה. עזה והרשות הפלשתינאית היו כמו כפר ערבי ישראלי, גג מזרח ירושלים… אנשים היו מגיעים לשם, קונים ומוכרים, ומפעם לפעם מקבלים דקירה או נורים למוות. אולי שלושה מקרים בשנה. ואז הגיעה האינתיפאדה, זריקות האבנים התגברו וכך גם הדקירות. בכל חודש היה לפחות מקרה אחד של דקירה, בדרך כלל הסתיים בפציעה ולפעמים גם במוות. כבר אז החלו כלי התקשורת לטפטף מסרים של השמאל: "ככה אי אפשר לחיות, חייבים להסתדר איתם". יצחק שמיר היה ראש ממשלה בעת האינתיפאדה. הוא היה איש של פעם. הבין את מה שכולם מבינים היום ששינוי לא חייב להיות דווקא לטובה, אלה גם לרעה. הוא סירב לכל תהליך ואפילו נסע ל"ועידת מדריד" בעצמו, כדי למנוע מצב בו סגנו דוד לוי ייסע לשם ויחתום בטעות על איזה הסכם של שלום תמורת לך תדע מה…
אבל התקשורת הייתה חזקה ממנו. היא טפטפה לציבור ששמיר עם העמידה שלו במקום הוא זה שגורם לכל הדקירות הללו, וכשסמוך לבחירות ב-1992 נדקרה נערה בשם הלנה ראפ מבת ים, התקשורת כל כך חגגה על חוסר הביטחון שחש הציבור שהאספסוף התמים והנבער רץ לקלפי והעלה את יצחק רבין, סבא של יונתן הקטן, לשלטון.

עוד באתר:

חיזבאללה מרחיק לכת

תיעוד מהרכב הנוסע: הפגיעה בתחנת הלוויינים

אבי יעקב

צפו

הבית הלבן מציג: המלחמה באיראן כמשחק מחשב משעשע

פנחס בן זיו

חדשות התעשייה

תחת יירוטי טילים: שמוליק סוכות בצילומי קליפ חדש

פסח בא גד

חדשות התעשייה

הילד שעמד על כיסא והקפיץ את ארהלה סמט והקהל

פסח בא גד

3. הציבור לא היה צריך לחכות הרבה כדי להבין איזו טעות הוא עשה. בתוך זמן קצר, הלך רבין וחתם על "הסכם אוסלו" שהוא אוי ההסכם הכי טיפשי והכי אומלל שנעשה אי פעם בעולם. רבין התחייב לתת לאויב הכי גדול של ישראל להנהיג את הפלשתינאים וכדי שיהיה לו קל לעשות זאת, הסכים להוציא מיליארדים כדי לבנות לו צבא. כל הארץ מלאה אז בשלטים: "אל תתנו להם רובים". הימין עשה כל מה שיכול כדי להזהיר מהמהלך חסר ההיגיון, אך לסבא של בן ארצי, היה היגיון משלו, הוא לא הסתפק בלתת לאויב נשק קל, אלא גם נשק כבד, פצצות, כלי רכב ומשוריינים.
ומה נראה שקרה? כל הארסנל הזה הופנה ישירות כלפי אזרחים ישראלים ובמקום לסבול מאבנים ודקירות פה ושם, צבא שלם בא עלינו. במקום דקירה אחת בחודש, עם שלושה הרוגים בשנה אוטובוסים התפוצצו פעמיים בשבוע עם אלף הרוגים לשנה.
והימין זעק וצעק, ורבין לא רק שלא הרגיע אלא התגרה בהם והתבטא כלפי ציבור שסבל מחוליות טרור, שחיסלו משפחות שלמות בירי מנשקים שניתנו להם על ידי ממשלת ישראל, ירו בהם ובילדיהם במילים 'פרופלורים', 'הם לא מזיזים לי', 'אני מצפצף עליהם' ועוד.
השבוע חשף יום טוב סמיה ששימש אז כאלוף פיקוד, כי המודיעין הציג בפני רבין ופרס הוכחות שיאסר ערפאת מבריח טרוריסטים ברכבו ושולח אנשים לפיגועים אך הם אסרו להוציא את המידע הזה "כדי לא לפגוע בתהליך השלום".

4. למעשה, הכל מודים כי גם אם הרוצח המתועב יגאל עמיר לא היה מחסל את רבין, הוא היה נוחל בבחירות 96' תבוסה נוראה. להפך, הרצח שלו עוד סיכן את שובו של שלטון הימין. אך כך או כך, נתניהו עלה לשלטון, ולמרות שתהליך אוסלו הופסק, אויבי ישראל שודרגו בצורה כל כך אפקטיבית, שאת הנעשה כבר אי אפשר היה להשיב.
הסכם אוסלו היה צריך ללמד את הכלל הפשוט שאותו אני רוצה לקדם בטור הזה: שלא כל מציאות ניתן לשנות, ולפעמים הניסיון לשנות רק מחמיר את המצב. אבל את זה מבינים רק ה"פרמיטיביים והחשוכים". השמאל ה"חכמולוג והנאור" לא מבין את זה. נראה לכם שהוא הסיק מסקנות מטעות אוסלו (כן, כיום אין כמעט אדם אחד שחושב שהסכמי אוסלו הועילו למישהו פרט להרס, חורבן וסבל לכל הצדדים).
לא. השמאל לא הסיק שום מסקנה. להפך. כמה שנים עברו והשמאל באמצעות היועצים המשפטיים ואנשי הפרקליטות מצאו דרך לסחוט את ראש הממשלה אריאל שרון, לאיים עליו בהעמדה לדין ולגרום לו לבצע את הטעות השניה שייתכן שהיא חמורה יותר מטעות אוסלו: ההתנתקות.

5. גם ההתנתקות (שבאה לאחר הירצחו של רבין) הייתה בעצם פרי הביאושים של חזון אוסלו. מי שהחל את התהליך היה שוב הסבא של יונתן הקטן, משום שהסכמי אוסלו חלו גם על רצועת עזה, והשלטון נמסר לרשות הפלשתינאית. וכשהתריעו אנשי הימין מסכנת הטילים אמר רבין: "סיפורי הבלהות של הליכוד מוכרים" אמר יצחק רבין. "הם הבטיחו לנו קטיושות מעזה. כבר שנה הרצועה נתונה לשליטת הפלשתינאים לא הייתה אף קטיושה וגם לא תהיה אף קטיושה וכולו וכולו וכולו וכולו" (כך במקור). "כל הדיבורים הם כי הליכוד פוחד פחד מוות מהשלום. הם פחדני השלום".
מה שרבין שכח, זה שהוא חי בשכונה אחרת לגמרי. את הטרוריסטים של הרשות החליפו חיות אחרות מטעם החמאס (שנפטרו מקודמיהם בדרך מעניינת. פשוט זרקו אותם מרבי קומות), ואריאל שרון במקום להיכנס לעזה ולעשות סדר, נכנס שלא בטובתו לחקירה על איזה אי יווני שרכש במיליארדים, וכעומק החקירה כך הייתה עומק העקירה. "כדי שלא יעשו לו שי ניצן וליאת בן ארי", הוא החליט על רעיון גאוני, התנתקות מעזה.
ואנשיו? גיבו אותו לגמרי: "יש טענה, שיהיה איום על יישובים בנגב, וראש הממשלה או אנחנו בורחים מטרור. אני עוד לא שמעתי טענה מגוחכת כזאת", אמר אז השר מאיר שטרית (עוד נסחט פרקליטות אחד).

שרון וממשלתו גירשו אלפי יהודים מבתיהם, רק כדי לגלות מהר מאד שאת פיגועי הירי והאוטובוסים המתפוצצים החליפו טילים בני חצי טון ומעלה על אשקלון, אשדוד ותל אביב.
האם, אחרי שתי הטעויות, שלא לומר שני הפשעים הללו הסכמי אוסלו וההתנתקות, כבר למדו ששינוי לא בהכרח מהווה פתרון?
אני לגמרי לא בטוח.

6. ולא כתבתי את הטור הזה אלא לצורך משל. והנמשל הוא "שינויים בחינוך". בכל הדורות, דור דור וניסיונותיו, ניתן היה להצביע על כשלים כאלה או אחרים. בכל הדורות, גם היו ניסיונות לשנות דברים מהשורש. המכנה המשותף לכל השינויים הללו שהם לא רק נכשלו אלא לקחו את מחוללי השינוי והנוהים אחריו אל האבדון. לפני שאכביר במילים אני צריך לסייג ולהבדיל בין "שינוי" ל"שיפור". מערכת שאינה בודקת את עצמה ואינה חושדת בעצמה עלולה להסתאב. אך הרצון ל"עולם ישן נחריבה" כמעט תמיד מתגלה כגרוע יותר מאשר העולם הישן. כלומר, הרצון לשנות דברים מהיסוד הוביל תמיד בלי יוצא מן הכל להחמרת המצב ואף להרס מוחלט. זה היתרון של השמרנות על פני הרפורמה. קחו למשל את המהפכה הקומוניסטית, שבאה לתקן ממשהו שבאמת היה דרוש תיקון –הפער בין עשירים לעניים והדיכוי של העניים בפני בעלי המעמדות.
הקומוניזם רצה ליצור שוויון. האם הצליח בכך? ממש לא. הוא פשוט הפך את הדברים. כמה עניים הפכו לעשירים, כל העשירים הפכו לעניים. וקומץ העניים לשעבר, שהפכו לשליטים עשירים, דיכאו במשך שבעים שנה גם את העשירים לשעבר וגם את העניים לשעבר. רוב מוחלט של העם הפך לנרדף, לעני, למדוכא למושתק ולחסר זכויות.

7. כל בר דעת מבין, שהחברה הכי בריאה אינה יכולה להיות מושלמת. אז נכון שאם לא תשאף להשתפר ולא תעשה בדק בית, היא עלולה להפסיק להיות "חברה טובה". אין ספק שיש לנו כחברה הרבה לשפר ולתקן, ואם תישאו עיניכם תראו שאכן דברים רבים תוקנו ושופרו, אם כי לא כולם. ועדיין יש מקום לשיפור ולתיקון.
ברם, כל מי שמציע "שינוי מהיסוד" על סמך כשלים כאלה ואחרים, הוא במקרה הטוב תמים, כמו "חולמי שלום" מול מרצחים, ובמקרה הרע מיתמם ומזיד כמו "פושעי אוסלו וההתנתקות".
מאז בריאת העולם, כל העמים נמחקו ונמוגו בגלל ניסיון של אי מישהו "לעשות שינוי יסודי".
יתרונו של העם היהודי, שהוא פועל על פי חוקי התורה שלעולם לא תהא מוחלפת, ומערכת שלמה של "מעתיקי השמועה" באמצעות גדולי הדור, מאז מתן תורה ועד לאחרית הימים.

את הטור הקריא ולדר גם בתוכניתו 'עצות מהחיים' – האזינו: