דברי תורה לפרשת "ויצא"
"ויאמר, הן עוד היום גדול, לא עת האסף המקנה, השקו הצאן ולכו רעו" (כט, ז)- לכאורה תמוה מאד, הרי יעקב הגיע בזה הרגע כזר, ממקום אחר, ומה ראה לנכון להתערב בענייני אנשי המקום ולחלק להם הוראות בנוסח "לא עת האסף המקנה, השקו הצאן ולכו רעו"?
אלא מסביר האור החיים, שכוונת יעקב הייתה להוכיחם על כך שעברו על צער בעלי חיים (בכך שלא השקו את הצאן): "טעמו אשר נעשה שופט להם, הוא לצד צער בעלי חיים דברה תורה (בבא מציעא ל"ב), וחש על הצאן".
עוד באתר:
ורבי יהונתן אייבשיץ מפרש כך: יעקב ידע, שאמש ראו הרועים שהחמה שקעה מוקדם (שהרי מבואר בתחילת הפרשה, וברש"י שם, שהשמש שקעה מוקדם שלא כהרגלה, בעבור יעקב), וכנראה הם חושבים שכך גם יהיה היום, ולכן הם סבורים שאין להם זמן עוד להשקות ולרעות את הצאן. לכן הוא מודיע להם, "הן עוד היום גדול", היום לא יהיה כאמש, אלא החמה תשקע כהרגלה, מאוחר יותר, וממילא, יש לכם זמן די והותר להשקות את הצאן ולרעותו- "השקו הצאן ולכו רעו".
״והנה העתודים העולים על הצאן … ויאמר אלי מלאך האלקים בחלום יעקב …. כי ראיתי את כל אשר לבן עושה לך״ (לא, י־יב) פירש רש״י אף על פי שהבדילם לבן כולם שלא יתעברו הצאן דוגמתן, היו המלאכים מביאים אותן מעדר הסמוך ביד בני לבן לעדר שביד יעקב.
הקשה ה״חפץ חיים״, לכאורה איך עשו זאת המלאכים להביא מעדר לבן לעדר יעקב, ונטלו את ההשפעה של בני לבן ומסרו ליד יעקב, וכי מותר לעשות זאת?
אלא תירץ ה״חפץ חיים״ וז״ל: מי שעושק את חבירו הוא רק שוטה ורשע, דהשפעתו לא תתרבה ממה שנגזר לו בר״ה, עבור שעשק לחבירו, דתמורת זה שנוטל ההשפעה שבאה לו, תנטל ממנו השפעתו שנגזרה לו בר״ה. וסוף דבר יהיה, שממון העוול יכלה גם את יתר הפלטה, השפעה הכשרה שיש לו מכבר. כמו שכתוב במסכת (סוכה כט־) מפני ארבעה דברים נכסי בעלי בתים יורדין לטמיון, ואחד מהן, מפני שפורקין עול מעל עצמן ונותנין על חבריהן. וכן אמרו חז"ל: אם נטלת את שאינו שלך, את שלך יטלו ממך. ואיננו רק כמחליף השפעה כשרה באסורה…
וכל הדברים האלו מרומזים בתורתנו הקדושה, כתוב ״ויאמר אלי מלאך האלקים בחלום יעקב … שא נא עיניך וראה כל העתודים העולים על הצאן עקודים נקודים וברודים״ פירש רש׳י שם, שהיו המלאכים מביאין אותן מעדר המסור ביד בני לבן לעדר שביד יעקב, פירוש: ושמא תאמר: איך מותר לי לעשות דבר זה ליטול מהשפעתו של לבן וליתן אליך? לזה מסיים המלאך: ״כי ראיתי את כל אשר לבן עושה לך״, שהחליף את משכורתך עשרת מונים ונטל השפעתך, לכן אני מחזיר אליך. וזה שאמרו חז״ל אין אדם נוגע במוכן לחבית כמלוא נימא.
וסיפר רבנו ״הבן איש חי״(דרושים פרשת נח) מעשה באחד ירא שמים שהיה דרכו לילך כל לילה לישיבה ללמוד אחר חצות עם ראש ישיבה והחברים, והיה נכנס ראשון ויוצא אחרון. פעם אחת הלך בלילה מביתו לישיבה כדרכו, ובדרך הילוכו מצא פתח חצר אחד פתוח ששכחו אותו, והיתה שם אלמנה עשירה ואין איש עמה, אלא רק משרתת אחת, והיו שתיהן ישנות בחדר שבו מונח כל העושר שלה תוך תיבה מלאה כיסים דינרי זהב. נכנס לבית עד לאותו החדר, והם לא הקיצו בעת שנכנס, ויפתהו יצרו לגנוב את הזהובים. כיבה את הנר, ושבר את התיבה כדי לגנוב. מיד הקיצו הנשים מקול שבירת התיבה. אך פחדו לצעוק שמא לסטים מצוין הוא ויהרגם, והוא לאחר שפתח התיבה ולקח המעות נזכר במימרא של בן עזאי שאין אדם נוגע במוכן לחבית, ואמר אם אלו הדינרים מוכנים לי למה אקח אותם באיסור, ואם אין מוכנים לי לא תועיל לי הגניבה. החזירם לתיבה כשהאיר היום ראתה האשה שלא נגנב מאומה, ותאמר מעשה ניסים זה, ולא כל שעה מתרחש נס, טוב לי שאנשא לאחד כדי שיהיה ממוני שמור. ותלך אצל ראש הישיבה הנ״ל ותספר לו את כל אשר קרא לה, ותבקש ממנו שיגיד לה על אדם ירא שמים שתנשא לו, הציע לה ראש הישיבה את אותו בחור הנ״ל באומרו לה שהוא ירא שמים מאד. וכן עשו קדשה ונשאה. אז אמר החתן יפה אמרתי שאם אלו הדינרים מוכנים לי אקח אותם בהיתר… מוסיף רבינו יוסף חיים זצ"ל ואומר: מכאן כלל גדול, וסייג עצום לאדם, שלא ימצא ויעשה תחבולות לאסוף כסף ועושר בלי יושר, כי יבטח בה׳ בטחון שלם. כי מיום שנגזר עליו לבא לעוה״ז פסקו עליו אם יהיה עני או עשיר, ואם פסקו לו עושר או ריוח, כל העולם כולו לא יוכלו לעצור בעדו, ואם חלילה בהיפך, אם יעלה לשמים שיצטרך להתייגע לפרנסתו יומם ולילה, יגע לריק וסוף סוף יעלה חרס בידו. וזה שאמר בן עזאי ״אין אדם נוגע במה שמוכן לחבירו״, אשרי תמימי דרך ההולכים עפ״י התורה וטוב להם בעוה״ז ובעוה״ב.
