להודות גם אם זה קשה \ הרב נהוראי משה אלביליה

אני צודק…

לא אני..

אני צודק..

לא אני אמרתי שאני צודק…

הויכוח בין ילדי משפחת אברהם הרקיע שחקים, הבת הגדולה שרי בטעות לקחה את מחברת הריקה שאחיה היה צריך באופן דחוף להביא ביום למחרת לבית הספר, והאח הקטן לא כל כך ויתר על המחברת בקלות, כי עז רצונו היה לעשות נחת רוח לרב'ה של הכיתה, רב'ה מנחם, שביקש שלא ישכח להביא את המחברת להשלים את החומר הנלמד בכיתה בגמרא.

אך בסוף בא האח הקטן וויתר לאחותו, וביקש את סליחתה, עקב בקשתה הנחרצת של אמא.

סיפור נחמד, לא?

אך פגשנו זאת גם כן כבר בפרשת השבוע:

בשעה שנתן הקב"ה את מכת הדבר אנו מוצאים שם את ההכבדה הסיבתית של פרעה (שמות ט,ז): "וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד, ויכבד ליבו".

מכות מצרים, שלימדו את פרעה ואת כל מצרים על כוחו של הקב"ה, עשרה מכות שלימדו אותם את הלקח האמיתי של "כי אין כמוני בכל הארץ".

וכאן הסיבה שהכביד את ליבו זה כי המקנה נשאר בחיים???

מקשה הגאון ר' לייב חסמן זצוק"ל בספרו "אור יהל" (ד', צ"ה) שלכאורה אנו רואים כאן דבר והיפוכו, שהרי מכיון שראה שלא מת ממקנה ישראל עד אחד, א"כ אדרבה היה לו לחזור בתשובה, וראה זה פלא שדווקא משום שראה כן לפיכך ויכבד ליבו ולא שלח את העם, ויש להבין האיך דחפתו ראיה זו להכביד את ליבו שלא ראה שמת אחד ממקנה ישראל ואחרי כן הכביד את ליבו?

ומתרץ דבר נפלא: "למדנו מכאן יסוד בכוחות הנפש, שאמנם מטבע האדם לא להודות באשמתו, כי כל דרך איש ישר בעיניו, ואף אם יזדקר לנגד עיניו פשעו וחטאתו, מרבה הוא לתרץ עצמו באמתלאות שונות, ובלבד שישאר צודק במעשיו. אבל יש לפעמים שאינו יכול להימנע מהוידוי ומוכרח הוא לומר "חטאתי", ואז מתהפכים כוחותיו לקצה השני, דהיינו כל זמן שבקרבו יוכל להחליט ולקבוע כי אין בו אשמה שוב אינו מתקשה בהרבה, ומכניע עצמו להסיבה המכריחתו להתוודות. ואדרבה מתעורר בו הרצון להיראות כאדם ישר, שיודע הוא בעומק לבו כי יתרון החכמה מן הסכלות הוא בזה שהחכם מודה ועוזב, ולכן רוצה הוא לזכות בעיני בני אדם גם במעלה זו.

דרגה של "חכם", שיש לנו הרבה מה ללמוד ממנה, שאפילו שהוא צודק הוא להכניע עצמו "לסיבה המכריחתו להתוודות".

ועוד מוסיף הרב: "מה שאין כן אם הוכיחוהו על פניו ושוכנע בלא שמץ של ספק כי חטא ועיוות, והרי הוא מרגיש בעצמו כי בעל עוולה הוא ושטות עשה, שוב יתגברו עליו מידותיו המגונות בטענתם העזה איך לא תיבוש להיראות בפני כל כי שוטה גמור הנך ובכל רגע תסתובב ברעיונך, אתמול ואמרת ועשית כך, ולמחר תתחרט ותאמר לא כן, דע כי עביד איניש לאחזוקי בדיבוריה (נאמן אדם על דיבורו) צא והכריז כי גם מאז שיקול דעתך הרחבה הביאתך לידי כך, פסק הלכה היא ואין לזוז ממנה.

דרגה של –  לדעת שצריך לפעמים גם כן להודות בטעות שלך, אפילו שיש לך "שיקולים אחרים".

וכן הדבר אצל פרעה! שאמנם דווקא משום שראה כי לא מת ממקנה ישראל עד אחד, נזדעזע ונפחד שאם כן מה יאמרו עליו עבדיו המצרים וכל עמו, זהו האיש שלא רצה לשלח בני ישראל, והביא עלינו מכות נאמנות ויסורים נוראים, ולבסוף הוכרח לשלחם, וכל מה שהרויח הוא חורבן מצרים, לכן קבע בנפשו והחליט. יהי מה צריך להלחם עד הסוף! "ויכבד לבו ולא שלח את העם".

ולסיכום דבריו : שני יסודות נפלאים בכוחות הנפש שצריכים אנו ללמוד איך מיישמים זאת אלינו, נכון שלפעמים בויכוח אנו מתלבטים אם אנו הצודקים, אך צריך לדעת שבדברים כאלה זה לא מה שאנו עושים, לחפש את ה"מי צודק", צריך להיות חכמים ולדעת לומר את המילה "טעינו", לפעמים זו מן סוג של הרגשה קצת אגוצנטרית שאני יודה על הטעות שעשיתי?, מדוע? מה עשיתי? אלא שאדם מוריד את החלק האגוצנטרי שבו מטה, ומעלה במקומו מעלה מעלה את רגשי הרחמים והחמלה, בזה אתה קונה את עולמך..

וזהו מה שפרעה לא עשה, אלא העדיף הקב"ה להכביד את ליבו, כי הוא עצמו לא ידע להודות "בטעותו", וכל מה ש"הרויח" היה לשווא.

ומכאן מצאתי לקח נפלא לענין בין אדם לחבירו במעשה שסיפר המגיד הגה"צ ר' אהרון טויסיג שליט"א (כבודם של ישראל עמוד עח):

"במשך כעשרים שנה זכה ר' חיים ברים להיות בעל תפילה בימים הנוראים בצל קדשו של האדמו"ר מסקווירא שליט"א. פעם, כאשר ר' חיים ניצב לפני התיבה, וכל הקהל המתין לו שיחל באמירת 'כל נדרי', פנה ר' חיים אל שני חשובי הקהל שנצבו מימינו ומשמאלו כמנהג ישראל, ושאל אותם: "אמרו לי, היכן יושב פלוני?"…

לאחר שהושיבוהו, עזב ר' חיים את מקומו ליד התיבה ופסע לעבר מקומו של אותו אדם, הם דחקו בו שישאר על מקומו, והם יקראו את האיש אליו, אך ר' חיים התעקש ללכת אליו בעצמו.

מחזה כזה לא ראו אנשי קרית סקוירא מימיהם. כל הציבור ממתין לר' חיים שיחל באמירת "כל נדרי", אך הוא מתעכב ומתעקש שלא להתחיל עד שיפגוש באותו אדם הנמצא בפאתי בית הכנסת. הנשמע כדבר הזה מה פשר הדבר?!

כולם הסתקרנו לדעת מה ראה ר' חיים לעכב את אמירת 'כל נדרי'. אך עלה על כולם אותו אדם, שר' חיים ביקש לשוחח איתו, הוא לא ידע את נפשו מרוב מבוכה וחוסר אונים: "מה רוצה ממני ר' חיים בשעה זו?"

ר' חיים פנה לאדם ההוא ואמר לו: "לפני שאני מתחיל בתפילה כשליח ציבור, אנא, מבקש אני ממך שתאמר לי בפא מלא: 'מחול לך, מחול לך'".

תמיהתו של האיש גברה שבעתיים. לא היה לו שמץ של מושג למה מכוונים דבריו של ר' חיים על מה למחול?

אמר לו ר' חיים: "לפני כמה שבועות הייתם בארץ ישראל, ופגשתם בי ביום ששי אחר הצהרים בשטיבלאך 'ישועות יעקב' במאה שערים. נגשתם אלי וברכתם אותי לשלום, אך לא יכולתי להתייחס אליכם בכבוד הראוי, לדרוש בשלומכם ולהתעניין בכם, הייתה לכך סיבה: הייתי צריך להתפלל מנחה, וידעתי שזהו המנין האחרון בערב שבת, ואם אשתהה אפסיד את הקדיש שלפני מנחה".

"עתה", המשיך ר' חיים, "כשעמדתי לפני תפילת כל נדרי נזכרתי בכם, חשבתי לעצמי, איך אוכל לגשת לעמוד ולהתפלל כשליח ציבור, אם בין הקהל יש יהודי שלא השבתי לו 'שלום עליכם' כראוי. אנא! מחלו לי! רק אם תמחלו לי בלב שלם ובפה מלא אוכל לגשת לעמוד להתפלל"…

ואני הקטן אומר – יש כאן רגישות המחשבה, זו לא "הייתה טעות שצריך להודות עליה", אלא רגש רחמים וחמלה כלפי השני…

שנזכה ללמוד במקצת את הדרגות הללו !!

אמן ואמן !!