יום השואה מזכיר לי את המסע אותו עשיתי לפולין, למחנות ההשמדה עם אנשי 'קול חי' והרב נויגרשל..
כאן בישראל, בתכניות סאטירה, בסטטוסים בפייסבוק או סתם בין חברים עלולים לצוץ 'בדיחות שואה', מה שאומר שבאמת התרחקנו מאוד מאוד מההווי ההוא, זה כמובן טוב במידה מסויימת, כי זה אומר שהגענו ברוך ה' למנוחה ולנחלה, אבל זה קצת אומר שהתרחקנו, ובגלל זה בא יום השואה להזכיר לנו, או לחילופין מסע.
את המסע שהתחלתי עם קבוצה גדולה של חברי מהעבודה, התחילו ברוח טובה, אפילו בדיחות על התור בשדה התעופה בוורשה, "פעם התורות שלהם היו מסודרים", מישהו פלט "אז באיזה אשנב אנחנו ימינה או שמאלה?" והעלה חיוכים.
אבל החיוכים נגמרו מהר מאוד, כמעט כמו בסרטי שואה אותם מיטיבים הבמאים להראות לנו והפחד עובר ומחלחל גם אלינו בבית, ברחובות פולין אנשים עוברים ושבים, מדברים אנגלית סבירה ומסבירים איך להגיע ולאן ובדרך כלל בנימוס ובחיוך.
עוד באתר:
צריך שתי דקות של מחשבה כדי לעצור ולחשוב – 'כאן, ברחובות האלו. נרדפו אנשים בגלל מוצאם בלבד, כאן בבניין הגסטאפו הזה שהיום הוא ספרייה, כאן בישיבה הזו שהיום היא משהו כמו בית הארחה, מכאן הוצאו תלמידי ישיבה להורג'.
כל זה ברחוב.
אך במחנות ההשמדה אתה אפילו לא צריך את שתי הדקות הללו, בקבוצה איתה הייתי לא נהגו להתמקד במונומנטים, אלא בסיפורים. כשהקשבתי הם היו נפלאים,
אבל לא היה מקום אליו הגעתי ולא לקחתי כמה דקות עם עצמי, בלי הקבוצה, והתקדמתי לבד, התבוננתי בהר האפר העצום והמחריד, חושב לעצמי שכל קבוצת אפר כאן הייתה פעם מישהו,
במחנה ההשמדה היה צריף שהיה בעבר של אסירים והכיל יצירת אמנות של אמן פולני כנראה, נורות נורות כמו נרות זיכרון עטופות במעין תיל עם הילה עצומה ומוזיקה חרישית. מצאתי את עצמי יושב שם ומסתכל על כל נורה ומה שהיא מסמלת.
באושוויץ, רוב ככל המקום משוחזר ומתוחזק, שכן לפי ההסברים המחנה המקורי הופצץ. פרט לקיר אחד שנקרא גם קיר המוות, עדיין ניתן להבחין בחורי הקליעים ובכתמים (של דם?) אני מוצא את עצמי עומד שוב לבד ומדמיין קצינים נאצים גוררים מישהו למקום ויורים בו מכל סיבה שתעלה על דעתם.
יש כמה תובנות שאני לקחתי מהמסע הזה, למרות ששואה. עד כמה שהוא נושא כללי, ישראלי ויהודי. עדיין כל אחד יכול לקחת את הדרך שלו בהפנמת הנושא, אז גם אם אתם נוסעים בקבוצה קחו לבד כמה רגעים בכל מקום שתהיו ותעשו את זה לבד.
והתובנה השנייה, בתקופת שובע, קשה לזכור את הרעב. אנחנו ברוך ה' במקום טוב, כדי לדמיין מה היה פה או סתם כדי לזכור – חייבים לעצור.
