וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר הִוא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל, וְכָל זָר לֹא יֹאכַל בּוֹ'
אדם שחטא ופגם הרבה, מוכר נשמתו לסטרא אחרא הנקראת 'איש זר', ואז אין הנשמה יכולה ליהנות ממזון הרוחני שהוא שפע העליון, וממילא נפחת ומתמעט האור שיש לנשמה, והוא עינוי גדול לנשמה שירד היופי וההדר שהיה לה.
וכותב רבינו האור החיים הקדוש שזה רמוז בפסוק שלפנינו: 'ובת איש כהן' – היא הנשמה הקדושה, 'כי תהיה לאיש זר' – שהיא מתחברת לסטרא אחרא והולכת אחרי התענוגים והתאוות שלו, 'היא בתרומת הקדשים לא תאכל' – אין לה רשות וזכות ליהנות מהקדושה העליונה, ולא רק מהקדושה עצמה, אלא אפילו מ'תרומת הקדשים' שמרמז על 'תרומה' מהקדושה, שהוא חלק קטן של הקדושה, והטעם כי 'וכל זר לא יאכל בו' – שחלק הטומאה נקרא 'זר', ואין לו אפשרות ליהנות מהקדושה.
עוד באתר:
וזה לשון קודשו: אומרו 'ובת כהן' – מדבר הכתוב בנשמה שנפגמה ונטמאה במעשיה, שתפסיד הנאת הקודש, והוא אומרו 'ובת כהן' שהיא הנשמה, כי תהיה לאיש זר שהוא ס"מ שחמדה מטעמותיו ותזנה אחריו, 'היא בתרומת הקדשים לא תאכל', דקדק לומר 'בתרומת', לומר, שאפילו תרומת הקדשים לא תאכל, ואין צריך לומר 'הקודש' וזה הוא עינוי הנפש כשיחסר מזונה היא נשפלת ונחשך אורה וירד הדרה רחמנא ליצלן.
ואומרו 'וכל זר לא יאכל קודש' נתן טעם למה אין ה' מרחם גם לנשמה, להאכילה קודש, בתורת חן וחסד, לזה אמר הטעם הוא 'וכל זר, ולזה נשמה שנדבק בה בחינת הרע הנקרא 'זר', 'לא תאכל', לבל יאכל הזר ההוא הנדבק בה. עד כאן לשון קודשו.
ובפרשת כי תצא כתב רבינו הקדוש, שכאשר אדם כוסף ורודף אחרי תאוות העולם הזה, הרי הוא מוכר את נשמתו הרוחנית לכוחות הטומאה הנקראים 'סטרא אחרא'. והוא שבוי בידם חס ושלום.
ובזה מפרש רבינו הקדוש את הפסוקים 'כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ, וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה, וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ', שזה מרמז על מלחמת היצר, שאם הוא רואה את הנשמה שהיא 'יפת תואר' שנשבתה ביד היצר הרע, הדבר הראשון שצריך לעשות הוא 'וגלחה את ראשה ועשתה צפרניה' להתנתק מהמותרות ותאוות עולם הזה, שהשערות והציפורניים מסמלים עליהם.
ויחד עם זאת להתחזק בלימוד התורה 'בבית המדרש' שהוא נקרא 'ביתך' העיקרי של האדם.
ובדרך זה מפרש רבינו הקדוש את מה שנאמר בהמשך הפרשה 'וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף' שלא ימכור את הנשמה באמצעות כיסופים לתאוות עולם הזה, אפילו הם מותרות מבחינת ההלכה.
[אור החיים אמור פרק כב פסוק יב]
