רבינו האור החיים הקדוש בפרשתינו מעלה שאלה, איך ה'גוף' שהוא 'גשמי' מצד טבעו, יכול להתחבר עם ה'נשמה' שהוא כולה 'רוחנית', והרי הניגוד ביניהם הוא יותר גדול מניגוד אש ומים, ואיך יהיה מיזוג ביניהם???
ומתרץ רבינו הקדוש, שלכן נתן הקדוש ברוך באדם גם 'נפש' שבמדריגה הרוחנית שלו הוא ממוצע בין הגוף לנשמה, ורק בזכות ה'רוח' יכולה ה'נשמה' להתקיים בגוף.
וזה לשון קודשו: 'יש לך לדעת כי הגשמיות יתנגד לחיבור הרוחני, יותר מהתנגדות אש ומים, ולזה נתחכם ה' ברוך הוא, וברא באדם מכון הראשון שהוא ה'נפש' שאין בה אלא חלק מועט מהרוחניות, והשרה בתוכה בחינה עליונה ממנה שהיא בחינת הרוח, ונמצאת הנפש ממצעת בין הגוף ובין הרוח, כי אין הרוח עומד בגשם בלא אמצעיות הנפש'. עד כאן לשון קודשו.
עוד באתר:
ובפרשת בהר כותב רבינו הקדוש, שאין יכול להתקיים בגוף אחד, גם תאוות רוחניות וגם תאוות גשמיות, ובזה מפרש את הפסוק 'אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ', שעל ידי כיסופים לתאוות עולם הזה, אדם גורם שיכנס בו ארס החטא, והרי הוא נשוך מנחש הקדמוני הוא יצר הרע.
וזה לשון קודשו: 'אֶת כַּסְפְּךָ' הם הדברים שהאדם כוסף בעולם הזה לדברים הנדמים, 'לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁך'ְ, כי כשאדם משלים תאות נפשו הבהמית, ומטעים רוחו מכסופיו, הוא נשוך בזה ומטיל בו ארס החטא.
ואמר 'וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶך' פירוש, אפילו 'אָכְלֶךָ', שהוא דבר שהורשית לאכול, לא תרבה בו, כי כשאדם הולך אחר גרונו ויטה גבול התאוה שבו למותרות, בזה יחשיך אור הנפש, כי כשזה קם זה נופל, כשמתרבה תאבון המורגש מתמעט תאבון הרוחני, והוא מאמר הכתוב (משלי יג כה) 'צדיק אוכל לשובע נפשו', לא להנאת ההרגש. עד כאן לשון קודשו.
ובהקדמתו לספרו 'אור החיים הקדוש', מעיד רבינו הקדוש, שקיבל על עצמו כמה קבלות לפני שכתב את ספרו הקדוש, ואחד מהם להתרחק ביותר מתענוגי עולם הזה, כדי שיזכה לכוין לאמיתה של תורה.
וזה לשון קודשו: 'לְהַרְחִיק דִּבְרֵי חֹל וְתַעֲנוּגֵי עוֹלָם הַזֶּה, כִּי הֵם הַדְּבָרִים הַפּוֹגְמִים מֵעִקָּרָם, וּפוֹגְמִים פְּגִימַת בָּשָׂר אֶת הַמָּתוֹק, וְלֹא יָאִירוּ שְׁבִילֵי פֵּרוּשֵׁי הַתּוֹרָה מִמְּקוֹר הָאֱמֶת, וְאִם יָאִירוּ יִהְיוּ כֶּסֶף סִיגִים'.
[אור החיים אמור פרק כב פסוק יב]
זכות הדברי תורה לרפואתו והחלמתו השלימה והמהירה של ירמיהו בן לאה שיחי' בתוך שאר כל חולי עמו ישראל.
