נאמר בפרשה: (ב) דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש, אלה הם מועדי; (ג) ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קודש כל מלאכה לא תעשו; שבת היא לה' בכל מושבותיכם; (ד) אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם- (פרק כג, פסוקים ב-ד).
סדר הפסוקים כאן לכאורה אינו מיושב: בפסוק ב', מקדימה התורה שהנושא שיפורט להלן הוא מועדי ה', דהיינו, החגים (כלשון הפסוק- "מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש, אלה הם מועדי"); ואילו בפסוק ג' משנה הכתוב לפתע את טעמו ומתייחס לשבת (כלשון הפסוק- "ששת ימים תיעשה מלאכה" וגו') ולאחר מכן בפסוק ד', שוב חוזר הכתוב ומתייחס למועדים ("אלה מועדי ה' מקראי קודש, אשר תקראו אותם במועדם"), והדברים צריכים ביאור.
ואולי זוהי כוונת רש"י כששאל, "מה עניין שבת אצל מועדות", (ותירץ ללמדך שכל המחלל את המועדות מעלין עליו כאלו חלל את השבתות. וכל המקיים את המועדות, מעלין עליו כאלו קיים את השבתות).
עוד באתר:
הגאון מוילנא מיישב, בדרך חידוד, שפסוק ג', על אף שלפי פשוטו הוא מתייחס לשבת, הרי שיש בו רמז ברור גם לענייני המועדים, כך: כידוע, יש בשנה שבעה מועדים (חגים) שיש בהם איסור מלאכה- ראשון ושביעי של פסח, סוכות ושמחת תורה, שבועות, ראש השנה ויום כיפור.
וכן ידוע, שבכל ימים טובים אלה, אין המלאכה נאסרת לחלוטין, אלא הותרה בהם מלאכת אוכל נפש. יוצא מכלל זה הוא יום כיפור, שאסור אף במלאכת אוכל נפש, ועל כן הוא "שבת שבתון". נמצא, שרק בששה ימים מתוך השבעה, מותרת מלאכת אוכל נפש.
ולכך איפוא רומז כאן הכתוב בפסוק ג': "ששת ימים תיעשה מלאכה, וביום השביעי שבת שבתון"; דהיינו, מתוך שבעה ימים טובים, ששה ימים מותרים במלאכת אוכל נפש ("ששת ימים תיעשה מלאכה"), והיום השביעי (יום כיפור) אסור לגמרי במלאכה, אף במלאכת אוכל נפש ("וביום השביעי שבת שבתון").
ונמצא, כאמור, שפסוק ג' אינו מתייחס רק לשבת אלא רומז גם למועדים (ולאחר מכן בא פסוק ד' ומפרט את המועדים), ובכך מיושבת השאלה דלעיל, מה עניין שבת אצל מועדים.
–
עוד נאמר בפרשה: "וספרתם לכם ממחרת השבת… שבע שבתות תמימות תהיינה" (כג,טו)
בדיני הספירה :הנה אדם המברך בכל יום, ויום אחד שכח ולא הזכיר יממה שלימה, שוב אינו רשאי לברך, אלא עליו לספור יום יום הספירה בלא ברכה. והטעם לכך, כי לפי דעות חלק מהראשונים, כל הספירה היא אחת. ולעומתם יש הסוברים שכל יום היא מצווה בפני עצמה, ולדבריהם השוכח יום אחד שלם יוכל להמשיך ביתר הימים לספור ובברכה. רק מאחר שיש בידינו כלל "ספק ברכות להקל" לכך נקבעה ההלכה כאמור. ע' סימן תפ"ט.
ולכן יש לשאול כיצד רשאי כל אדם לברך, הלא שמא ישכח יום אחד ונמצא שכל ברכותיו לבטלה, וכבר עמדו על דין זה האחרונים. ואולם, הלא יש "ספק ספיקא": שמא לא ישכח ואם תמצי לומר שישכח, שמא כל יום מצוה בפני עצמה ולכך יוכל לברך.
וגם עוד י"ל שאע"פ שכל הימים מצוה אחת משום דכתיב "תמימות תהיינה", אכן הברכה "אינה לבטלה" היות ובשעה שבירך, היתה כהוגן. ויש להביא דוגמא לזה מאדם אשר טעה ובשבת התחיל בברכה של חול אתה חונן וכו', שגומר את הברכה. ויש פוסקים שסוברים שאינו ברכה לבטלה. וטעמם כנראה, שכיון שחז"ל "קבעו" שאדם זה צריך לגמור הברכה (ברכות דף כא.). לפיכך אינו ברכה לבטלה.
אולם יש להעיר דמצינו שאמרו בגמרא (נדרים י.) מנין שלא יאמר אדם "לה' עולה", "לה' מנחה" וכו'. ת"ל "קרבן לה'". ע"ש.
ולכאורה החשש שמא ימות ולא יספיק לגמור הדיבור ונמצא הוציא שם שמים לבטלה. וא"כ קשה גם בספירת העומר, שמא יברך ופתאום ימות, ונמצא מברך לבטלה. אכן מפירוש רש"י (שם) נראה דאין חשש למיתה, אלא החשש, שמא לא יגמור דבריו. וע' גיטין (כח:) ולפי"ז י"ל דזה אין לחשוש בענין ברכה, כי כיון שמתחיל לברך ודאי יגמור. וע' בתוספות כתובות (דף עב.) וע' שו"ת הרדב"ז (ח"ד סימן כז).
אולם השל"ה ביאר דהחשש שמא ימות ח"ו (והעירו עליו). ולדבריו י"ל דכיון שאדם בא לברך את יוצרו, א"כ הבא ליטהר מסייעין אותו, כל שכן שאין חשש שיטול ה' נשמתו, ולכן מתורץ מה שהקשו כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן ולא חיישינן על שום דבר ח"ו.
ועיין עוד למרן מאור ישראל זצ"ל שהאריך בספרו חזון עובדיה יום טוב למה לא חוששים לברכה לבטלה כי שמא ישכח לספור ודלא כהחיד"א שכתב במורה באצבע (סימן ז' אות ריז') שכתב שמי ששכח יום אחד לספור כל מה שבירך עד כה הוי ברכה לבטלה.
שבת שלום
אמיר
