וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם אֲנִי ה': רבינו האור החיים הקדוש מביא בשם חכמינו זכרונם לברכה, שמתחילה היו אמורים בכורי ישראל לעבוד בבית המקדש, אך מחמת חטא העגל ניטלה העבודה מהבכורות וניתנה ללויים, ולעתיד לבוא בתחיית המתים, אז תחזור העבודה לבכורות, משום שאז יתוקן עוון העגל.
ורבינו הקדוש מוסיף ומחדש, שגם לאחר שתחזור העבודה לבכורות, ימשיכו הלויים בעבודתם, כי יש כלל שאומר 'מעלין בקודש ואין מורידין'.
ויש לזה רמז בפסוק שלפנינו 'והיו לי הלויים אני ה', שכמו ששמו של הקדוש ברוך הוא נצחי, כך עבודת הלויים תהיה נצחית.
עוד באתר:
וזה לשון קודשו: 'הכוונה במאמר אני ה', לומר שהגם שאמרו רבותינו זכרונם לברכה עתידה עבודה שתחזור לבכורות, לא ירדו הלויים מהיות לה', והוא אומרו 'והיו לי אני ה', כשם ששמי לעולם ועד, כן יהיו לי הלוים'. עד כאן לשון קודשו.
ובפרשת ויחי כותב רבינו הקדוש וזה לשון קודשו: 'עתידה עבודה שתחזור לבכורות, והגם שניתנה העבודה ללוים שקולים הם, ויבואו שניהם לעבוד עבודת הקודש כי מעלין בקודש ואין מורידין'. עד כאן לשון קודשו.
והגאון רבי יצחק רחמים פלאג'י בספרו 'יפה ללב' מבאר לפי דברי רבינו, מה שכתבו הפוסקים לגבי נטילת ידי הכהנים לפני נשיאת כפים, שאם אין לוי שיצוק מים על ידיו של הכהן, יצוק בכור פטר רחם, כיון שגם הבכורות יחזרו לעבוד לעתיד לבוא וגם הלוים, ואם כן אינו שונה קדושת הבכורות מקדושת הלוים, ולכן כשאין לוי, יש ענין וחשיבות גדולה שהבכור יטול מים על יד הכהן.
ובזה גם מובן מדוע הבכורות מתענים בערב פסח, כיון שהוא יום התעוררות לבכורות להתכוננות לעבודה, כי חודש ניסן ובפרט ליל הסדר הוא זמן מסוגל לבנין בית המקדש, וכמו שאמרו חכמינו 'בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל'.
[אור החיים במדבר פרק ג פסוק מה]
מעלת וזכות ה'יחוס'
רבינו האור החיים הקדוש מביא את דברי ה'מדרש' וזה לשונו: 'בשעה שקיבלו ישראל את התורה, נתקנאו אומות העולם בהן, מה ראו להתקרב יותר מן האומות, סתם פיהן הקדוש ברוך הוא, אמר להן הביאו לי ספר יוחסין שלכם כשם שבני מביאין'.
ובזה מפרש רבינו הקדוש את לשון הפסוק 'שאו את ראש' שהוא מלשון מעלה וחשיבות, שמכיון שהקדוש ברוך הוא בא להשרות שכינתו בישראל, והוא מקפיד על מי שחסר יחוס, שאינו יודע לאיזה משפחה הוא שייך, לכן ציווה על בני ישראל שיביא כל אחד הספר ושושלת היחחוס שלו.
וזה לשון קודשו: 'כי יקפיד ה' על הייחוס ויושפל כל החסר ספר איקונין [יחוס], לזה כשבא ה' לצוות לפקוד בני ישראל, קדם לומר 'שאו', לשון נשיאות ורוממות, למצוא לכל אחד ספר איקונין, מה שאין כן באומות העולם'. עד כאן לשון קודשו.
ומוסיף רבינו הקדוש, שאכן בני ישראל הצליחו כולם ביום אחד לברר את היחוס שלהם, שלא היה בהם חס ושלום זנות וממזרות, ואילו אומות העולם ניסו וטרחו לברר את היחוס שלהם, אך לא הצליחו, ולכן נתקרבו בני ישראל בחיבה יתירה למקום ברוך הוא.
ובזה מפרש רבינו הקדוש את הפסוק 'וְאֵת כָּל הָעֵדָה הִקְהִילוּ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְגֻלְגְּלֹתָם', ולכאורה בשביל מה מוזכר התאריך כאן, אלא בא להודיע שהצליחו באותו היום שמנאם משה רבינו, להגיע ליחוס שלהם בלי טירחא.
וזה לשון קודשו: 'יודיע הכתוב כי ביום עצמו נקהלו היהודים על הדבר, והדבר יגיד שכל אחד היה לו יחוסו אצלו בלא טורח הראיה והעדויות, גם שבו ביום הוכרו היחוסין של כולן'. עד כאן לשון קודשו.
[אור החיים במדבר פרק א פסוקים ג יח]
