"זה שלי"..
לא "זה שלי"..
מה אתה רוצה ממני? מה קרה לך?
עוד באתר:
ויכוח זה תפס את מוטי שלנו לא מוכן…
יוסי, שכנו לבנין, תופס בחולצתו אותה הוא לבש, וטוען בזעף שהיא שייכת לו, תוך כדי טלטולו מצד לצד.
יהודה, ששמע את הויכוח שהרעיד את חדר המדרגות, יצא החוצה לראות מה קורה, ולא הבין מהיכן נחת ויכוח מוזר זה לבנין השקט שלהם…
"הבה, יוסי נשאל אותך שאלה, מהיכן אתה יודע שאכן חולצה זו שייכת לך?"
קיבלתי אותה במתנה, מאחותי, והיא מאוד יקרה, ואני יודע שהיא שלי.
"מוטי, מה אתה אומר"?
"אני נראה לי יאמר דבר אחד קטן, ובוא נסיים את הויכוח המוזר הזה", טען מוטי בלהט…
הוא יודע שזה שלו, אבל החולצה הזו, אני לובש כבר כמה ימים אחרי שקניתי אותה מהחנות כאן בשכונה, וכרגע היא חלק ממני, אז לא נראה לי שהיא שייכת למישהו אחר…
נעזוב לרגע את יוסי ומוטי ונעבור אלינו…
בעוד זמן קצר יפרוש עלינו חג מתן תורה את כנפיו, החג שבו כל אחד ואחד מאיתנו נידון כמה תורה ורוחניות יקבל במהלך השנה, כמו שכותב השל"ה הקדוש בשם ספר תולעת יעקב (דף נח): "ודע, כי כמו שבראש השנה רצה הקב"ה להשגיח ולדרוש מעשה בני אדם, כי הוא יום הבריאה הראשונה וחידוש העולם, כן רצה ביום מתן תורה, שהוא מורה על חידוש העולם להשגיח ולדרוש על מעשה העולם ולדונו על פירות האילן.
כמו שאמרו במשנה (ר"ה טז.) 'בעצרת נידונים על פירות האילן'. וכבר ביארנו כי הפירות ההם הם הנשמות הפורחות מאילנו של הקב"ה [וכך שמעתי מחכם בניהו שמואלי שליט"א ג"כ בשם האריז"ל], והעולם נידון ביום זה על התורה שניתנה בו שבטלו עצמם ממנה, והוא אמרם 'על פירות האילן' בלא השלימם בתורה ובמצוות כראוי', עכ"ל.
ומנגד כמו שזה יום דין, בל נשכח שזהו גם יום החתונה הגדולה בינינו לבין הקב"ה, כמו שאומר רש"י הקדוש (שיר השירים פרק ג' פסוק י"א):
ביום חתונתו: "יום מתן תורה שעטרוהו להם למלך וקבלו עולו".
ועוד כתוב בפסוק (שמות יט,יז): "ויוצא משה את העם לקראת האלקים", מפרש רש"י הקדוש שם ג"כ וזה לשונו: "מגיד שהשכינה יצאה לקראתם כחתן היוצא לקראת כלה".
אנחנו בחג שעם כל המעלות שיש בו, כל אחד מאיתנו הוא כמו חתן, כן, חתן ממש !!! חתן שנכנס בכובד ראש אל האולם יודע שהיום זה יום שמתכפרים בו כל עוונותיו, והכין את עצמו נפשית לקראת מה הוא הולך ואיזה בנין גבוה עם יסודות איתנים הוא הולך לבנות בחיים..
כך הוא בחג השבועות שהקב"ה דן אותנו בחג, אבל עם כל זאת "כחתן היוצא לקראת כלה".
ואמנם כל זה בתנאי אחד ויחיד, שאדם מקבל תורה בחג השבועות, לא מספיק שהוא יודע ומבין שהיום חג השבועות וזה יום דין על התורה וכו', אלא לקחת את התורה איתו לכל השנה, להרגיש שהתורה על כל גדריה כלליה ופרטיה הלכותיה ודקדוקיה הם חלק ממנו…
מציין בזה הגה"צ הרב אלימלך בידרמן שליט"א: (ומתוק האור, שבועות עמוד קלו): כאשר אדם נכנס לאולם חתונות – הדבר הפשוט ביותר הנו לזהות את הכלה, היא לובשת שמלה לבנה, בולטת ונכרת בין חברותיה ושאר המשתתפות בשמחה. לעמתה את החתן, אין זה כה פשוט לזהות… הוא לבוש בחליפה מחויטת ומהודרת – כמו רבים אחרים מבין המוזמנים… כיצד בכל אופן יכולים אנו לדעת מי הוא החתן?
פשוט מאוד: מי שבסופה של השמחה לוקח את הכלה איתו הביתה הוא החתן!
והוא הדין בעניננו: רבים שמחים בשמחת קבלת התורה. אולם כיצד יכולים אנו לדעת מי הוא החתן אשר לקח לו את התורה הקדושה לאשה? הוי אומר: מי שבסופו של יום לוקח אתו את הכלה אליו הביתה… מי שהחבור שלו אל התורה הקדושה אינו מסתיים בליל שבועות, אלא ממשיך ואף מתגבר במהלך כל ימות השנה כולם!
ואיך זוכים לזה שנדע שהתורה תהיה חלק מאיתנו? הבה נלמד מהסיפור הבא (ומתוק האור שבועות עמוד רסז) שסיפר מרן בעל "השבט הלוי" אודות רבו המהר"ם שפירא מלובלין, והובאו בעלון "מאורות הדף היומי":
"ככלל", פתח הגר"ש ואזנר זצ"ל ואמר, "כל מחשבותיו ומעיניו של רבי מאיר שפירא זצ"ל, משועבדים היו למשימה אחת ויחידה, שאין בלתה: להרבות את לימוד התורה ביתר שאת וביתר עוז. הסכיתו ושמעו את העובדה הבאה, ותוכלו להבין טוב יותר מי היה מורי ורבי הגאון ר' מאיר שפירא זצ"ל.
מורי ורבי, שלמדתי בישיבתו, ישיבת חכמי לובלין, נולד בז' באדר ה'תרמ"ז. אנו, תלמידיו היינו לו כבניו. לב גדול, שופע טוב ללא קץ פעם בקרבו, ואהבתו אלינו לא ידעה גבולות. גם אנו, תלמידי הישיבה רחשנו לו כבוד בל יתואר וכאשר ארע ומי מאיתנו זכה לשרת את רבנו, או לשוחח עמו ביחידות היה זה יום חג עבורו.
והנה באחד מימי החורף, העלה בחור מן הישיבה רעיון יפה. בדחילו ורחימו נגש אל ראש הישיבה ושאל אותו איזה מתנה יאות לקבל מאת בחורי הישיבה לקראת יום הולדתו.
על אתר השיב הגאון: "את כל הש"ס! את כל הש"ס אני רוצה! אני רוצה שבז' באדר, ביום אחד, כולכם תלמדו את כל הש"ס. כל אחד יקבל על עצמו לסיים מספר דפים, וכך מאתים וחמשים בחורי הישיבה, ביחד, יסיימו את הש"ס. זו הייתה המתנה שביקש לעצמו הגאון.
אותו יום רעדו אמות הסיפים של בנין הישיבה. איש לא נע ממקומו. הכל ישבו והתנועעו על מקומם ללא הרף מתוך מאמץ להגיש לרבם האהוב את המתנה שלה כל ייחל. בראשם, ישב ר' מאיר שפירא זצ"ל, עיניו בורקות משמחה ולבו גואה מאושר. אשרי העם שככה לו. בהגיע הלילה, סיימו הלומדים את דפיהם, והשמחה פרצה ועלתה . קשה לתאר זאת במילים.
בהקשר לכך, נזכר הרב ואזנר זצ"ל, כי באותה תקופה היה בישיבה עילוי עצום, יוסף בוים שמו, שקיבל על עצמו לסיים בז' באדר, לכבוד יום ההולדת של רבו האהוב, את כל מסכת בבא בתרא. מאה שבעים וששה דפים ביום אחד.
כל היום ישב יוסף ביום על מקומו והתמיד ברציפות, ללא הפוגה. עיניו לא זזו מגמרתו, לפתע כאשר החל היום להחשיך, הבחינו היושבים בסמיכות לו, כי הוא נעדר ממקומו. לאחר חיפוש קל מצאוהו עומד בחדרו עם גמרא ולומד בריכוז עצום, מחבריו ביקש שיניחו לו לזמן מה. "נותרו לי עוד עשרה דפים לסיים את המסכת"… והוא סיים.
ממעשה זה אנו למדים דוגמא מה זה להיות "אנשים של תורה", המכוונים בידי רב חובל "אומן של תורה", שהם אנשים שיודעים מה זה תורה ונושמים אותה כחלק מהם, ובעז"ה יהי רצון שנזכה ללמוד זאת וליישם גם אנו !!!
–
חג שמח ושבת שלום ומבורך לכל בית ישראל האהובים.
המאמר מוקדש גם בשבוע זה לעילוי נשמת הרב החסיד הצדיק: הרב רחמים אהרון בן רגי'נה מלכה זצ"ל. למשפחת ישועה הי"ו. ת.נ.צ.ב.ה.
