"והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"(יב',ג'); פירש רש״י עניו – שפל וסבלן.
מהי גדרה של ענוה?
ענוה אין פרושה שאדם ינסה לרמות את עצמו ולהחשיבו כנטול ערך, ככליל החסרונות, כאשר יודע בעצמו את האמת שאינו כזה. גם משה רבנו, ידע בהכרח את מעלתו העצומה מעל ישראל ואת גודל ערכו, שהרי ידע מהכתוב עליו בתורה, וחוייב להאמין בזאת באמונה שלימה.
כמו שמצינו בגמרא (סוטה מט.). גם על רב יוסף שהכיר במעלתו העצמית ולא התכחש לה, וכאשר שנה התנא: ״משמת רבי בטלה ענוה״ הגיב על כן רבי יוסף ואמר: ״לא תיתני ענוה, דאיכא אנא,, (אל תשנה ענוה, שעדיין קיימת, שהרי אני ענוותן)
עוד באתר:
לכאורה לא מובן איך אדם שנחשב לענוותן אומר על עצמו שהוא ענוותן?
נאמרו עוד ביאורים:
א. הגר״א תירץ: נמצא בירושלמי אמורא אחד הנקרא בשם ״אנא" וזה שאמר רב יוסף אל תכתוב שבטלה ענוה שיש אמורא אחד ״אנא״ והוא עניו מאוד אבל ח"ו שיאמר על עצמו ענוותן!!!.
ב. בספר ״מאמר שיחת חולין של ת״ח״ (פ״ג) הביא ששמע מדרשן אחד שדרש בישיבת וולואז׳ין וביאר כוונת רב יוסף באופן אחר, שהרי ידוע כי רב יוסף מלך אחרי רבה והיה ראש הישיבה אחריו(עי׳ כתובות מב), והיתה ישיבה זו גדולה מאוד עם ת״ח מובהקים, וזה שאמר רב יוסף כיון שאני יכול להיות ראש ישיבה וכולם יטו אזנם לי, אין לך ענוה גדולה יותר מזו לכן לא בטלה ענוה בדורנו.וכן אמר שם הדרשן על עצמו, שהוא דורש בישיבת ולואז׳ין שהיא ישיבה גדולה עם הרבה ת״ח, נראה כי לא בטלה ענוה גם בדורנו.
ג. בספר ״אורח ישריםביאר עפ״י משל, פעם אחת בא לעיר אורח אחד ויכנה את עצמו שהוא מוכיח המפורסם מבראד ובשבת ידרוש בבית הכנסת הגדול. ביום שבת התאסף קהל גדול לשמוע תוכחת מוסרו, עלה לבימה ויפתח את שפתיו ויאמר: דעו רבותי שמעולם לא דרשתי לפני קהל ועדה, ואין שקר בדברי, שאני המוכיח הגדול מבראד. ויספר להם שזה זמן לא כביר היה גביר מפורסם בבראד, וה׳ חפץ דכאו ובזמן מעט ירד ממצבו, עד כי נשאר בעירום ובחוסר כל ונצרך לבריות, וממנו יכולים כולם לקחת מוסר לראות שאין להתפאר ולבטוח בעושר, וכי יש אלוקים שופט מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם…
כן הוא בעניננו, הנה רבינו הקדוש היה עשיר מאין כמותו תורה וגדולה במקום אחד, והיה מרומם גם בבית רומי, וסבל יסורים גדולים מאוד ובשעה שיצא לנקביו היה נשמע צעקתו למרחוק מיסוריו הגדולים. וכל מי שראה או שמע את יסוריו הגדולים היה נשבר לבו בקרבו, ולקח ממנו מוסר שאין לאדם להתגאות לא בעושרו לא בגדולתו ולא בחכמתו, נמצא שיסורי רבי היו מעוררים ענוה ויראת חטא בלב כל אדם.
אמר רב יוסף אל תשנה ענוה דאיכא ״אנא״ – גם ממני יכולים ללמוד המוסר הזה, שאין להתגאות בגדלותו. כי גם רב יוסף היה ראש ישיבה וחלה ושכח תלמודו והיה לו יסורים גדולים, וכל פעם היה אביי תלמידו מזכירו, גם רב יוסף נתעוור, וידוע שסומא חשוב כמת, ונמצא שגם ממנו יכולים ללמוד מוסר להיות עניו.
כתוב בספר ׳׳אורחות צדיקים״: שורש הענוה היא נגד הבורא – שיחשוב בעצמו, בעוד שהוא שליו ושקט, בריא ועשיר, אשר הבורא ב״ה הטיב עמו טובה ושהוא אינו ראוי לה. ושיחשוב גדולת האל ורוממות תפארתו. ויחשוב מה אני? הלא אני בריה שפלה מאד… ויחשוב: כל מעשים טובים שאוכל לעשות, אינם כי אם טיפה מן הים נגד מה שאני חייב לעשות!
מעתה מובן היטב כיצד משה רבינו עם כל מדריגתו הנשגבה, יכל להרגיש עצמו שפל מכל האדם אשר על פני האדמה. כי דוקא מדריגתו הנשגבה היא שהביאתו לחוש כך. וגם מובן אמירתו של רב יוסף על עצמו ״אני ענוותן״ שכן דוקא מתוך היותו עניו אמיתי, לא ראה בעובדה זו מעלה שדורשת הערכת – יתר על פני זולתו. והרגשה כנה זו באה לידי ביטוי מעשי בחייו של רב יוסף, שכאשר נצרך ל״אומן״ הלך בעצמו ולא קראו לביתו.
"ואביה ירוק ירק בפניה הלוא תיכלם" (יב' יד')
שואל ראש ישיבת פורת יוסף הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל מה ענין "אביה" כאן, וכי אם הוא לא היה יורק בפניה לא היה מגיע לה עונש? הרי היא דיברה לשון הרע!
אלא מתרץ הרב זצ"ל שבשעה שגירש עמרם את יוכבד אמרה לו מרים איך אתה מגרשה הרי לא קיימת מצות פריה ורביה, אמר לה הרי קיימתי שיש לי בן ובת, אמרה לו הלכה כבית שמאי שצריך 2 זכרים, ועדיין אין לך, כששמע זאת הלך והחזיר את אשתו, אולם כאן בפרשתנו, כשדיברה כנגד משה איך הוא פירש מאישתו הרי לא קיים מצות פריה ורביה לפי בית הילל (כי היו לו רק את גרשום ואליעזר) לכן אביה עתה יורק בפניה, שהרי לי אמרת שהלכה כבית שמאי, ולמשה את אומרת שהלכה כבית הילל? לכן אמר ה' אם לא הייתה סותרת את דבריה ואביה לא היה יכול לירוק בפניה החרשתי כי כוונתה לשם שמיים, עכשיו שסתרה את דבריה, מגיע לה עונש שתיכלם 7 ימים.
