זהירות: ציני לפניך!

במבט ראשון, הציני נראה כאדם ששולט בעניינים, חזק שיש בכוחו לפגוע באחרים ולנווט את העניינים כרצונו. במבט שני, מתחת למעטה החיצוני, כמעט תמיד מתגלה אדם חלש. הקואצ'ר החרדי מנחם זיגלבוים, מדבר לא בציניות על חברים ציניים

לא פעם אני יושב בחברת אנשים, מקשיב לדוברים, מתבונן בהם מן הצד ומנסה להבין מה שהם אומרים גם בין המילים. בקלות רבה אני יכול לזהות את הציני התורן ששולח עקיצות שנונות חדות אל הסובבים אותו. לפעמים אנשים מגיבים בצחוק סלחני אבל לפעמים הוא גם פוגע באנשים שסביבו. למה הוא ציני ועוקצני? במה העוקצנות משרתת אותו?

עוד באתר:

צפו

מנהרת טרור באורך מאות מטרים: תשתית החמאס נמחקת

קובי פינקלר

הכירו את המתמודד

"חכו 5 שניות": הטיפ של המתמודד בחידון ההלכה

אריאל ברמן

תיעוד מהאוויר

חיסול לאור יום: צה"ל הוריד את "המהנדס". צפו

קובי פינקלר

סוחף ומרגש

מתוך המופע: שמוליק סוכות בביצוע לייב "רואה אותי"

אליעזר חסיד

סביר להניח שהציני לא עושה זאת באופן חד פעמי. הוא יעקוץ את הסובבים אותו בקרב בני המשפחה, או בסביבת העבודה ואפילו עם חברים. אנשים כאלה משתמשים בחוש הומור דק ומושחז. לא להתבלבל! זה לא בא מתוך חוש הומור מפותח או שנינות, אלא ממקום אחר לגמרי.

לפני כשנתיים הגיע אלי נתי לאימון. נתי היה אברך בן 34, מהיר תפיסה ושנון מאד. בין השאר התלונן על בדידות שהוא חווה. המשכנו לגלגל בשיחה, ובתוכה שאלתי אותו: "איזה תכונות אתה הכי אוהב בעצמך?" הוא חייך ואמר לי: "את הציניות שלי".

הוספתי ושאלתי אותו האם הוא רואה קשר בין בדידות לציניות, ולאחר מחשבה השיב תשובה שלילית. בין "שיעורי הבית" שביקשתי ממנו לעשות, זה לברר אצל חברים ובני משפחה שלו מה הם מרגישים כשהם נפגשים בתכונה האהובה הזאת אצלו, הציניות. בימים שלאחר מכן קיבל כמה משובים על הרגשתם של בני משפחתו וחבריו. התברר כי כשהוא מתחיל להשתמש בציניות שלו, אנשים מעדיפים לא להתעמת איתו, הם פשוט מתקפלים ונעלמים מסביבתו, והוא נשאר לבד. אנשים גם מפחדים להיפתח אליו, שמא יפגעו מהציניות שלו. במוכנות שלו להקשיב לסביבה, נתי יצר לעצמו הזדמנות לראות איך בדיוק הוא יצר את הבדידות שלו.

נתי אינו 'בן יחיד'; הוא מבטא מצב חברתי שהוא די מקובל כיום. אנשים מבטאים את עצמם בציניות, חלקם אף מתגאים בזה, מתוך עיוורון מוחלט למה הם גורמים לעצמם ולסביבתם. זכורני שבאחת הסדנאות שבה השתתפתי, היה לי מנחה שהשתמש בציניות. זו הייתה הסדנא היחידה שבה השתתפתי שלא נוצרה במהלכה כל פתיחות או חשיפה אישית.

"זה (לא) רק הומור"
מה היא בעצם ציניות? ציניות בדרך כלל זו ביקורת שמוסוות מאחרי "הומור" ו"שנינות". הנבזות הגדולה של הציניות היא חוסר היכולת להתנגד לה, שהרי "אני רק צוחק"… ו"אין לך חוש הומור".

עקיצות הן סוג של נשק, כשם שאדם האוחז בנשק יורה במי שנמצא מולו, כך גם העוקצני יורה בזולתו. הוא יורה מילים חדות, שנונות וכואבות. הוא לא צריך סיבות כדי להכאיב לזולת, ברוב הפעמים הוא פועל כך גם אם אף אחד לא פגע בו מלכתחילה. הרבה פעמים, הוא עצמו לא תמיד מתכוון להכאיב.

במבט ראשון, הציני נראה כאדם ששולט בעניינים, חזק שיש בכוחו לפגוע באחרים ולנווט את העניינים כרצונו. במבט שני, מתחת למעטה החיצוני, כמעט תמיד מתגלה אדם חלש. החשבון הוא פשוט: אדם שפוגע בזולתו ללא התגרות מוקדמת או ללא סיבה נראית לעין, הוא אדם שממהר להגן על עצמו. מפני מה הוא צריך להגן על עצמו? ממה הוא חושש?

מאחרי כל אמירה צינית מתחבא אדם שפוחד לבטא את עצמו. הציני יודע או חש – גם אם בתת מודע – כי הוא רגיש, חלש, פגיע, קל להביך אותו (מחק את המיותר). בשל כך, הוא חושש שמא מישהו יגלה את חולשתו ולכן הוא ממהר 'לירות'; זו הדרך שלו להרתיע אנשים. בסאב-טקסט, ללא מילים ברורות, הוא מזהיר 'אל תתקרבו אלי, ראו הוזהרתם!'

הגדרנו את הציניות כסוג של נשק, אולם בניגוד לנשק אמיתי, מי שהכי ניזוק ומפסיד מהציניות, זה הציני עצמו. הציניות הורגת את הקרבה, את הפתיחות, את הרגש. האדם האחר, שאליו הופנתה הציניות, תמיד יכול לבחור להתרחק. הציניקן לעומת זאת, חי עשרים וארבע שעות עם הציניות שלו. אנשים שנפגעים, מתרחקים ממנו.

מאחורי חומות מגננה

משה רבינו שלח את המרגלים לתור את ארץ ישראל. בין השאר ציווה עליהם: "עלו זה בנגב ועליתם את ההר, וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה – החזק הוא הרפה, המעט הוא אם רב; ומה הארץ אשר הוא יושב בה … ומה הערים אשר הוא יושב בהנה, הבמחנים אם במבצרים".

לכאורה אדם היושב מאחורי חומה חזקה הוא אדם מבוצר היטב דבר שמעיד על חוזקו. לא באמת! אנשים חזקים שיודעים את החוזק שלהם, אינם זקוקים לחומה. להיפך, הם יושבים בערים הפרוזות, חשופים לכל, מאמינים בחוזק שלהם ולא נרתעים מאיש. את החוזק שלהם הם יונקים מעצמם ולא מחולשת והשפלת זולתם.

אנשים שממהרים להקיף את עצמם בחומות של סרקזם, ציניות – הם אנשים פגיעים וחלשים. לא צריך לענות להם; עדיף לרחם.

מנחם זיגלבוים הוא מאמן אישי, סופר ומרצה.
לשאלות, זימון פגישה, הערות בונות והארות: [email protected]