כתב רבינו האור החיים הקדוש, וזה לשון קודשו: 'מצאתי לחסידי ישראל שכתבו כי פה של לומדי תורה, דינו ככלי שרת אשר ישרתו בם בקודש, כי אין קדושה כקדושת התורה. ולזה אסור לדבר בו אפילו דברי חול, הגם שאין בהם דברים האסורים'. עד כאן לשון קודשו.
כלומר: הפה הוא כלי שמשרתים באמצעותו את הקדוש ברוך הוא בתורה ובתפילה שהם דיבורי קודש, ולכן בזיון גדול הוא להשתמש בו לדיבורי חול, גם כשאינם דיבורים אסורים כלשון הרע וליצנות, אלא כל דיבור אסור. וכמו שדרשו חכמינו על הפסוק שאומרים בקריאת שמע 'ודברת בם' דוקא 'בם' ולא בדברים בטלים.
ובזה מפרש רבינו הקדוש, את הפסוק בפרשתינו 'בְּנֵי יִשָּׂשׂכָר לְמִשְׁפְּחֹתָם תּוֹלָע מִשְׁפַּחַת הַתּוֹלָעִי לְפֻוָּה מִשְׁפַּחַת הַפּוּנִי'. שמי שרוצה להיות מבני יששכר שהם היו השבט של לומדי התורה, צריך לפנות ולנקות את הפה מדברים בטלים, וגם משאר תענוגי העולם.
עוד באתר:
ובלשון קודשו של רבינו הקדוש: 'שצריך לפנותו ממותרות המורגשות גם מהשחוק ומדברים בטלים כי הם מונעים קיום התורה באדם, והוא מה שרמז במאמר ל'פוה' שהוא 'פה' העמל בתורה, 'משפחת הפוני', פירוש, צריך לפנות מפיו כל, חוץ מהגות בתורה. ובזה נכללים 'במיעוט שיחה', 'במיעוט שחוק' 'במיעוט תענוג' וכדומה להם שבענף המותרות'. עד כאן לשון קודשו.
ובספרו ראשון לציון, כותב רבינו הקדוש עדות נוראית על הספר 'אלשיך הקדוש', וזה לשון קודשו: 'סיפרו לי על חד בדרא [יחיד בדורו] הלא הוא הרב משה אלשיך ז"ל, כי באותו זמן שהיה מתעסק בצרכי הגוף למצוא טרף באותן שעות חיבר פירוש על התורה כולה, כי ידיו היו עסקניות ומחשבותיו חכמניות בתורה' רבינו מביא זאת להוכחה, שגם בשעה שמתעסקים במלאכה, עדיין הראש והמחשבה יכולים להיות שקועים בתורה.
על פי רעיון זה מפרש רבינו הקדוש את הפסוק בפרשת וילך 'כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ' שגם כשהגוף והידיים מתעסקים במלאכה, עדיין הפה והלב יכולים לעסוק בתורה.
[אור החיים פנחס פרק כו פסוק כג; דברים פרק א פסוק א; ראשון לציון, משלי – פרק ב פסוק יד]
זכות הדברי תורה לרפואתו והחלמתו השלימה והמהירה של ירמיהו ירמון בן לאה שיחי' בתוך שאר כל חולי עמו ישראל.
