בפרשת מטות פותחת התורה בפסוק מעניין במיוחד (ל,ג): "איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה".
לכל אדם נתן הקב"ה מרגע היותו ברחם אמו רמ"ח אברים ושס"ה גידים, לכל אחד מהם יש עליונות גבוהה וחשובה במיוחד, לא רק בצד הרוחני של האדם אלא גם כן בצד הגשמי בתפקוד היומיומי, ברגע שאחד מהם ל"ע מפסיק לפעול עקב תוצאה של אירוע רפואי כזה או אחר, האדם יכול להפוך למשותק מלא באותו מקום, ובכדי לנסות להחיותם חזרה, יצטרך טיפולים פרא רפואיים כאלה ואחרים. רק אז אדם מכיר בערכו, נחיצותו ותרומתו של אותו איבר.
ישנו אבר אחד בגוף האדם שיש לו חשיבות עליונה במיוחד והוא "הפה".
עוד באתר:
איזה חשיבות יש בו?
בכח הפה לבנות ולהרוס, להחיות ולהמית, לנצח ולהפסיד. מרגע שהאדם הוציא איזשהו מילה מפיו, זה יכול להיות הבטחה לאדם מסוים, או כמו שהתורה מבארת נדר למקום תורה בית מדרש או כולל אברכים וכדו', חייב לקיימו "ככל היוצא מפיו, יעשה".
גאון המוסר העצום ר' חיים זייציק' זצוק"ל כתב בספרו "אור חדש" (חכמת המצפון, במדבר, מאמר תצ')דרך חדשה ונפלאה בביאור ענין נדרים, וזה לשונו: "כאשר עוברת על האדם רוח טהורה ממעל ולבו מתנדב לידור נדר לה', הרי זה כטיפה אחת מתוך מעיין הצפון בתוך נפשו, הדיבור היוצא מתוך פיו הוא אות והוכחה שבנפשו שוכן חלק אלהי ממעל, התנדבותו לנדור ולנדב היא אישור לגעגועי נשמתו להתדבק באלהי-ם ולאהבתו לאל עליון, דבר הבא לביטוי באמירת פיו, הנדר הוא ביטוי להרגשת נפשו לשלם את חובות נשמתו.
קיום הנדר הוא לא על מה שקיבל עתה על עצמו, אין זה חוב חדש שנוצר בגלל ביטוי הנדר, אלא יש כאן חוב ישן אותו נדר ונדב זה מכבר לפני תקופה ארוכה, מי מתקופת מעמד הר סיני שאז קיבלו על עצמם כל ישראל את התורה, מי בכל יום ויום כאשר בית קול מהר חורב מכרזת ואומרת שהיא תובעת החזרת החובות ומפעם לפעם עוברת על האדם רוח טהורה ומציתה בו את הגעגועים לקיים את מה שקיבל בסיני, שכן שורש הגעגועים נטוע בו עוד מאז".
ולא בכדי התבטא החסיד יעב"ץ (תהלים נ')"זבח לאלהים תודה ושלם לעליון נדריך, שאמרת בסיני נעשה ונשמע".
ומבואר (ספרי זוטא) – שדווקא בבני ישראל נאסר עליהם "לא יחל דברו", כי הם נושאים בנפשם חובות רבות ורגשות נעלים האצורים בנשמתם, והם מתרוצצים אצל האדם לצאת מהכוח אל הפועל, ולכן מזמן לזמן מגיע האדם לידי התרוממות שהוא פורץ בביטוי דברים מפיו".
מכאן אתה למד שדווקא הפה שהוא האבר העיקרי שאיתו אנו מתקשרים ויוצרים אינטראקציה בן אדם לאדם, הוא יש לו את החשיבות שדרכו אתה מחבר את נשמתך לריבון העולמים.
וגם מרן השולחן ערוך הקדיש לכל שורה ארוכה של סימנים ב"יורה דעה", ללמד אותנו על החשיבות העצומה שיש לנדרים, ומצד שני גודל הזהירות הרבה שאדם צריך לקיים את נדריו.
וכך כתב השולחן ערוך בהלכה הראשונה של הלכות נדרים (סימן רג' סעיף א'): "אַל תְּהִי רָגִיל בִּנְדָרִים. כָּל הַנּוֹדֵר, אַף עַל פִּי שֶׁמְּקַיְּמוֹ, נִקְרָא רָשָׁע וְנִקְרָא חוֹטֵא".
תנקוט אחרי כל המיות ליבך, עדיין במשנה זהירות…
ומה באמת הערך העליון של אדם שמקדש את פיו מכל סיג ושיח אסור?
זאת נלמד מהמעשה הבא שסיפר הגה"צ המגיד ר' ראובן קרלנשטיין זצוק"ל (הגדה של פסח, יחי ראובן):
את הסיפור הבא על הגאון מוילנא שמעתי מאדם ששמע מר' שלום (שבדרון זצוק"ל):
הגאון לא היה נעזר ברופאים – "מה חלק לרופאים בבית עושי רצון ה'"… פעם סבל מדלקת אוזניים קשה. מכיון שלא הלך לרופא סיפרו לו בני ביתו שיש אשה יהודייה שמרפאת באמצעות לחש. הגאון הסכים שהאשה תבוא לביתו. הוא פנה אליה וביקש לדעת מהו הלחש, אולי חלילה זה שם טמא.
אמרה לו האשה: "הרי זהו מקור פרנסתי היחיד, ואם אגלה את סודי אני עלולה לאבד את מטה לחמי… אבל כמובן אין לחשוש מהגאון שיעשה שימוש לרעה בלחש ויגלה אותו ברבים.
גילתה האשה לגאון כיצד עובד הלחש: "אני נוטלת בידי כוס מים, מברכת 'שהכל נהיה בדברו' ושותה. זה הכל… וזה עובד!".
שאל הגאון: "מי גילה לך את הלחש הזה?".
"הריבונו של עולם!", השיבה האשה.
וכך היא סיפרה: "הייתי ילדה יתומה, אבי נפטר. נשארתי ללא פרנסה. נכנסתי לבית הכנסת, פתחתי את ארון הקודש ובכיתי לה': 'אין לי פרנסה'. פתאום אני שומעת בת קול שאומרת לי: 'תגידי שהכל נהיה בדברו לרפואת בני אדם, ותהיה לך פרנסה ברווח. מאז אני עושה כדברי הבת קול, ואכן כך אני מתפרנסת כבר שלושים שנה"…
שמע הגאון את סיפורה ופרץ בצחוק, ומן הצחוק התפוצצה המוגלה שבאוזנו. הוא כבר לא היה צריך את הלחש כדי לרפא את אזנו…
שאלה האשה: "מה הגאון צחק?", ואז הוא סיפר: "אני הייתי הבת קול!…".
המשיך הגאון וסיפר: "הייתי שם בבית המדרש, ראיתי יהודייה בוכה, לא יכולתי ללמוד. שמעתי שהיא צועקת 'אין לי פרנסה', ואמרתי: 'אם את צריכה פרנסה תגידי שהכל נהיה בדברו, זה יעזור לך. זה מה שיצא לי מהפה באותו רגע כדי להפיס את דעתה של הילדה".
הגאון לא תכנן מראש לומר את הדברים, אבל "ככל היוצא מפיו יעשה" – אחרי שהברכה יצאה מפיו הקדוש ברוך הוא קיים את דבריו.
זה כוחם של צדיקים ששומרים עלינו, וזה אחת הנקודות מתוככי הנפש שאנו צריכים ליישם, להבין באמת ולהעביר הלאה "לנו ולבנינו לבני בנינו עד עולם".
כי בזכותם אנו קיימים, ומפיהם אנו חיים !!!
וכל אדם יידע תמיד את כח דיבורו, אמרת משהו והבטחת? תשתדל לקיים כי העולם עומד על הפה שלך!!
המאמר נכתב לרפואת בני יקירי ואהובי:
יונתן בן ספיר רעיה הי"ו.
וכן לרפואת:
דוד בן שמחה הי"ו.
יפה בת זוהרה תחי'.
בתושח"י.
