מטעמים לשולחן שבת: פרשת כי תצא \ הרב אמיר קריספל

נאמר בפרשה: "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו"(כב, י')

אמר דוד המלך "חוקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום" (תהלים קמז), לכאורה תמוה איך יתכן לומר "שמשפטים בל ידעום", הלא משפטים הם דברים שכליים, כמו גניבה ורציחה, וחכמה בגויים תאמין. וגם עינינו רואות שאין אומה ועם שאין להם משפטים שעל פיהם מנהיגים את המדינה?

אלא ביאר בספר ״מאמרי שלמה" לרבי שלמה הרכבי זצ"ל הי"ד: שבאמת יש להם משפטים אבל הכל הוא רק לתקון ותועלת המדינה, אבל אין הם דואגים על דקויות, וכאשר מדובר בצער בעל חי בדבר מועט אין הם שמים לב על זה, ואין נחשב אצלם למאומה "משפטים בל ידעום" – לא כן חוקי התורה, אשר דואגת על הצער הפעוט ביותר של כל יצור בעולם,. רעיון זה נלמד מצווי התורה ״לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו". איך התורה דואגת על צערה הקל ביותר של הבהמה כדלהלן:

עוד באתר:

לא נפרדו

מזעזע: הבעל גילה שאשתו נפטרה, התמוטט ונפטר

אלי יעקובוביץ

זעקה נוקבת

"מה קורה איתנו, למה בחורים מטפסים ומסכנים את עצמם?"

פנחס בינדר

צפו ותתחזקו

החטוף בקריאה מרגשת: "שנתיים חלמתי להניח תפילין"

פנחס בן זיו

משא חוצב להבות

נאום תקיף נגד גיוס: הבמה הנפרדת של הרבנים הספרדים

נתי קאליש

ובטעם המצווה נאמרו כמה ביאורים:

א. ב"דעת זקנים,, מבעלי התוספות וכן ה"בעל הטורים" כתבו, לפי שהשור מעלה גרה, והחמור אינו מעלה גרה, וכשיראה או ישמע החמור את השור מעלה גרה, יהיה סבור שהחמור אוכל ויהיה לו צער, לכן אסרה התורה – ״לא תחרוש בשור וחמור יחדיו,,.

ב. רבינו "האבן עזרא" כתב, שהקב"ה חומל על כל מעשיו, וכיון שאין כח החמור וכח השור שווים, ציוה לא לחרוש בהם ביחד אולם רבינו בחיי הקשה עליו, שלפי דבריו יהיה נאסר גם בהמות שהם מין אחר, ולמה אסרה התורה רק בשני מינים ־ שור וחמור.אמנם בענין זה יש מחלוקת בין הראשונים.

הרמב"ם (פ״ט מכלאים) הטור והשו״ע (יו״ד סי׳ רצ״ז) והחינוך (מצוה תק״נ) סוברים שלאו זה הוא רק במין אחד טהור ואחד טמא, שטבעם רחוק מאד זה מזה כמו שור וחמור, אבל אם שניהם טהורים או שניהם טמאים, אינם כלאים לענין חרישה רק מדרבנן. והרא״ש (הל׳ כלאים סי׳ ה) חולק עליהם וסובר שאיסור כלאים נוהג מהתורה בכל שני מינין אפילו טהור בטהור וטמא בטמא.

ג. החינוך(מצוה תק״נ) כתב: טעם מצוה זו, מפני צער בעלי חיים, כי ידוע שיש למיני הבהמות ולעופות דאגה גדולה לשכון עם שאינם מינן, וכל שכן לעשות עמהן מלאכה, וכמו שאנו רואים בעינינו באותן שאינם תחת ידינו כי כל עוף למינו ישכון, וכל הבהמות ושאר המינין ג"כ ידבקו לעולם במיניהן.ומזה יקח כל חכם לב מוסר, שלא למנות שני אנשים לעולם בדבר מכל הדברים שיהיו רחוקים בטבעם ומשונים בהנהגתם כמו צדיק ורשע נקלה ונכבד, שאם הקפידה התורה על הצער שיש בזה לבעלי חיים שאינם בני שכל, כל שכן בבני אדם אשר להם נפש משכלת לדעת יוצרם,. (בספר ״פה קדוש״ כתב ״כלאים״ לשון בית כלא).

.ד. הרמב״ם (״מורה נבוכים״ ח״ג) וכן הרמב״ן כתבו טעם אחר לאיסור זה. דרך עובדי אדמה להביא הצמד ברפת אחת ולהרכיב אותם שם, ואסור להרביע כלאים, לכן אסרה התורה לחרוש בשני מיני בהמה.

ה. במדרש כתוב הטעם כדי להרבות שכר: ״שדך לא תזרע כלאים״ ־ זה שאמר הכתוב ״ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר״, נתן הקב״ה תורה לישראל כדי להנחילם חיי העוה״ב ולא הניח דבר שלא נתן בו מצוה לישראל, בא לחרוש ־ ״לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו״.

ו. בזוהר הקדוש (פ׳ בשלח.) כתוב: השור והחמור הם שני כתרים של השמאל שנאחזים בהם העמים עובדי גלולים, וכשמזדווגים יחד לא יוכלו בני העולם לעמוד בהם ולכן אמרה התורה ״לא תחרוש בשור וחמור יחדיו״. ובמעשה האדם מעורר הכוחות למעלה, ומבין הצד שלהם יוצא קליפה אחת שנקרא כלב, והוא עז פנים יותר מכולם. הוסיף החיד״א בספרו (״אהבת דוד״ דרוש כ׳) בשם ספר קדמון, אותיות אמצעיות של ״שור חמור״ גימטריא כלב, לרמוז על קליפת כלב היוצאת בשמזדווגים יחדיו.

–
עוד נאמר בפרשה: "והיה אם בן הכות הרשע ארבעים יכנו לא יוסיף" (כה, ב־ג)

הגמרא (מכות כב ) "כיצד מלקין אותו?…עומד עליו ורצועה בידו של עגל… מניין לרצועה שהיא של עגל? דכתיב: ׳ארבעים יכנו׳ וסמיך ליה ׳לא תחסום שור בדישו".

כותב רבינו "יוסף חיים" זצ"ל בספרו בן יהוידע" (השבוע יחול יום פטירתו יג' אלול ) יש לתת טעם מדוע צריך דווקא "רצועה של עגל" שהוא שור קטן, ולא של שור רגיל. מה גם שהרי מקור הדין להצריך רצועה של עגל הוא מסמיכות הכתובים לפסוק "לא תחסום שור בדישו". אכן, יתכן שהטעם הוא משום שעורותיהם של העגלים רכים ונוחים יותר מאלו של השוורים, מכל מקום הלא גם רצועה רכה של שור שיש לו עור רך פסולה היא למלקות.

אלא נראה, כי רצועת העגל באה לרמז על שורש סיבת המלקות, שהיא בוודאי חסד השי״ת שבמקום להמית את החוטא מצילים אותו בהלקאת רצועה, בעוד שמידת הדין טוענת תמיד: "הנפש החוטאת היא תמות" יחזקאל יח, ד.), אך השי"ת מתחסד עמנו וקורא לנו 'נער', כמו שנאמר (הושע יא, א): "כי נער ישראל ואוהבהו".

ובמדרש פירשו שהכוונה לומר כי בני ישראל אפילו חוטאים בשגגה מעלה עליהם שהם כתינוק קטן [ראה: ספרי דברים, שה; מדרש אגדת בראשית פ"ה]. אכן, חסד זה המיר את עונש המיתה בעונש המלקות, אשר ניתן בהתחשבות מירבית באיש החוטא; כידוע, אומדים אותו כמה יוכל לסבול. את זה באה רצועת העגל ־ השור הקטן ־ לרמז: מצד הדין היית חייב מיתה, אולם בחסד עליון אתה נידון כנער קטן להצילך ממשפט מוות.

עוד פירש רבינו יוסף חיים זצ"ל בשם בנו כמוה"ר יעקב: שורש הסיבה להיכשל בעבירה נעוצה בחטא עשיית העגל במדבר. ואלמלא הלוחות היו יורדים מן השמים ולא חטאו ישראל בעגל, היתה פורחת מהם זוהמת הנחש, ולא היה היצר הרע שולט בהם. לשם כך, מלקים את החוטא ברצועת עגל, להורות לו כי עליו להסיר מעליו את הגורם לחטאיו, ולשלוט על יצר הרע.

מטעם זה עומד גם מספר המלקות על "ארבעים חסר אחת", שהם: 39. אך בתורה לא מפורש המספר המדויק אלא ׳ארבעים יכנו׳. אלא שזה גם היה סיבת חטאתם בעגל ״ הם טעו בין יום הארבעים, כאשר ראו שמשה לא ירד מן השמים כפי שהובטח להם, ועשו את העגל ביום ה־39(ראה: שבת פט.). במקביל לכך גם עונש המלקות בנוי על המספר ״ארבעים״ כאשר בפועל נותנים לו 39 הלקאות.

שבת שלום
אמיר.