השבוע פגשתי מישהו ששאל אותי שאלה שהעלתה בי חיוך.
בפרשת השבוע מוזכר שיעקב בדרכו ללבן, "וירא והנה באר בשדה..". יעקב רואה שליד הבאר רובצים שלשה עדרי צאן ואיתם הרועים. הם אינם מסוגלים להסיר את האבן מעל פי הבאר. רק בהאסף כל הרועים, בכוחות משותפים של כולם ,ניתן להסיר את האבן.
אבל יעקב, כך מספרת התורה, מסיר בקלות את האבן לבדו, "ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר…". ורש"י במקום אומר, "להודיעך שכוחו רב".
עוד באתר:
א"כ, כך שאל אותי אותו אחד, מדוע בתחילת הפרשה כשהתורה מספרת על הנדר שיעקב נודר, "אם יהיה אלוקים עמדי ושמרני בדרך…ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבוש…..והיה ה' לי לאלוקים ואבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוקים וכל אשר תיתן לי עשר אעשרנו לך".
מדוע נצרך יעקב לבקש לחם לאכול ובגד ללבוש? אם כוחו רב שיכול לעשות לבדו מלאכה של רועים רבים,למה הוא דואג שלא יוכל להשיג לחם לאכל ובגד ללבוש? הוא דואג שלא ירויח שכר מינימום? שלא יהיה לו לחם לאכל ובגד ללבוש?
לאחר שחייכתי, אמרתי לזה ששאל, שאומנם אינני יודע אם שאל ברצינות, אבל לדעתי מונח כאן רעיון גדול שמתקשר גם לסנדוויץ שסבתא שלי היתה מכינה. ואם הוא מעוניין לשמוע, אז יש לי שאלה נוספת לשאול.
הפעם תורו היה לחייך.
הוא המתין, אז שאלתי. מדוע יעקב מדגיש בנדר- בבקשה, לחם לאכול ובגד ללבוש? האם יש שימוש אחר בלחם חוץ מאכילה? האם יש שימוש אחר בבגד חוץ מלבישה?
ליד הבית שלי, ממש בסמוך, נמצאת המכולת השכונתית. מן מכולת למוצרי בסיס. מידי פעם כשחסר משהו בבית אני יוצא לקנות שם. בגלל שהמכולת כ"כ סמוכה לבית, אני לוקח את מה שאני קונה, ביד. זה נראה לי מוזר לקחת שקית. למה לקחת שקית כשעוד רגע החלב במקרר?
בוקר אחד הגעתי למכולת לקנות לחמניה. לפני שיצאתי ביקשתי מהמוכר שקית. הוא התפלא כשלקחתי את השקית, והאמת..גם אני התפלאתי. אני אף פעם לא ביקשתי שקית, למה דוקא הפעם?
ואז נזכרתי בסבתא ע"ה. כשהייתי ילד, ככה סתם, לפעמים באמצע השנה, היינו הולכים לישון אצל סבתא. מן פרס ששמור למקרים מיוחדים. בבוקר לפני שהיינו יוצאים לביה"ס, סבתא היתה מגישה לנו את הסנדוויץ. הוא לא היה מונח לו ככה סתם בשקית. הוא היה עטוף בנייר מיוחד, אולי היה זה נייר אפייה, בכ"א כך היה מונח לו בשקית. היה לו טעם אחר. כשהייתי מוציא אותו בכיתה בזמן האוכל, הוא תמיד היה נראה לי מיוחד. גם היה לו טעם מיוחד. לא סתם לחם בשקית, הוא היה עטוף כמו משהו חשוב במיוחד.
המשכתי ואמרתי לאותו שואל, מסבתא כנראה למדתי שלא לוקחים לחם ביד. יש חשיבות ללחם. סבתא ידעה מה זה לחם. סבתא עברה את השואה האיומה. היא ככל הנראה הבינה מה זה לחם. ללחם מתייחסים בכבוד. עוטפים ומכניסים לשקית. ממנה ככל הנראה נצרב אצלי החשיבות של הלחם. אני לא אקח אותו ביד, אני אכניס אותו לשקית.
אתה מבין? יעקב אבינו לא חושש שלא יהיה לו לחם או בגד. יעקב אבינו חושש שיהיה לו הרבה אוכל, הוא חושש שמא יהיה לו הרבה בגדים. אם יהיה לו שפע, יש חשש שישכח מה עיקרו של הלחם. מרוב שפע אפשר לא לשים לב לעיקר.
השפע הוא ברכה, אבל עיקר האושר הוא שיש אוכל לאכול. מרוב שפע של לבוש אפשר לשכוח את עיקרו של הבגד שהוא מגן ומחמם.
יעקב מבקש לחם לאכול- להישאר תמיד בהרגשה שהלחם הוא זה שמחיה אותי. ובגד ללבוש- להישאר תמיד בהרגשה שבלי בגד אין אפשרות להתקיים.
השפע עלול להשכיח מאיתנו את את הטוב והאושר הגדולים ביותר, השפע גורם לדברים הבסיסיים והראשונים להראות כמובנים מאליהם. מחפשים עוד ושוכחים את העיקר.
כן…הוספתי בחיוך הוא לא חושש להיות מובטל,הוא חושש בדיוק מההפך.
תנסו להיזכר בפעם הראשונה שהילד שלכם חייך,בפעם הראשונה שהוא קרא לכם אבא, אמא. שם הרי היה האושר הגדול ביותר.. הוא ממשיך לגדול…,ואת האושר המיוחד שהרגשנו בהתחלה אנחנו מתחילים לשכוח. אנחנו מפסיקים להרגיש את האושר הראשוני, מעצם היותו הילד שלנו.
איזה חיים מאושרים היו לנו אם היינו מצליחים להישאר בחוית האושר של הימים הראשונים של הנישואין.
בית יותר גדול זה נחמד,אבל ההרגשה של עצם זה שיש לנו קורת גג,ודאי עוצמתית יותר.
על זה בדיוק מבקש יעקב. תעזור לי לא לשכוח את ההרגשה הראשונית. שם הרי נמצא האושר הגדול ביותר.
מי שחי כך, שם נמצא האושר הגדול ביותר.
