כתב החידה:
אַרְבָּעָה עָמְדוּ עַל הַיָם,
צוּר וְצִיר צֹאן וְצָר;
צָר הֵצִיק לְצֹאן,
וְצֹאן צָעַק לְצִיר,
וְצִיר חָנַן לְצוּר,
וְצוּר צִוָּה לְצִיר:
צֵא וְחַלֵץ צֹאנִי מִיַד צָר;
זֶה צוּר יִשְעֵנוּ,
פָּצוּ פֶה קְהָלֵנוּ,
וְאָמְרוּ, יי מַלְכֵּנוּ
הוּא יוֹשִׁיעֵנוּ
צוּר יִשְׁרָאֵל.
צור שפרושו אבן, הרי הכוונה להקב"ה הגדול והנורא. ציר שפירושו שגריר-שליח, הרי הכוונה למשה רבינו. צאן שפירושו כבשים, הכוונה כמובן לעם ישראל. צר פרושו אויב, הכוונה לפרעה וחילו.
צר הציק לצאן – עם ישראל. זה האחרון צעק לציר – משה רבינו. ציר התפלל לצור – הקב"ה, שציווה למשה לחלץ את עם ישראל מידי מצריים. עד כאן כתב החידה אותו כתב האבן עזרא.
עוד באתר:
תרוצים של הכתות בחי היום יום
אנחנו יודעים כי ארבע כתות בעם ישראל עמדו על הים. אבל בעצם הם עומדים בכל מצב בחיים. נתחיל: האחת אמרה, ניפול לים. הדבר שמשומה היה נראה להם הכי הגיוני. להתייאש. השנייה סברה, ניכנע. נשוב למצרים. הדבר שהכי קל לעשות. השלישית רצתה לשמור על כבודה ואמרה, נשיב להם מלחמה. הרביעית אמרה בואו נתפלל. אומנות אבותינו בידנו. נעשה מה שאנחנו יודעים.
למה אף אחד מהם לא צדק?
זו שאמרה ניפול לים – ענה להם משה – התייצבו וראו את ישועת ה'. זו שאמרה נשוב מצרימה – ענה משה: לא תוסיפו לראות פניהם. זו שאמרה נשיב במלחמה – תגובתו של משה הייתה: ה' יילחם לכם. וזו שאמרה בואו נתפלל – ענה משה: ואתם תחרישון, כעת זה לא הזמן לתפילה.
בעצם, כל אחד מאתנו יכול למצוא את עצמו בחיי היום יום, בכל מני הזדמנויות, 'אומר' לעצמו את אחת מארבע 'רעיונות' של הכתות שהיו על היום.
אני עומד לפני פרויקט מאוד גדול ונראה שקשה לי? טוב נו עזבו, לא נעשה את זה, מילא לא אצליח (נופל לים). יש לי וויכוח (שבתחילתו אני מרגיש שאני צודק ולגמרי בטוח בעצמי) לא משנה, נוותר לצד השני ונסכים איתו (נשוב למצריים). החבר בעבודה מתחיל להתעסק עם התחום שלי? אשיב לו במלחמה ניצחת (להילחם בהם) שום דבר לא הולך לי היום? התפלל לה' ויהיה בסדר.
בכל מיני תחומים בחיים אנחנו יכולים למצוא את עצמנו 'מתרצים' את אחד מהתירוצים של הארבע כתות. פעם אני אלחם, פעם אני אכנע, פעם אתייאש ופעם אני אתפלל.
כולם יכולים להיות רעיון טוב. עובדה, ארבע כתות בעם ישראל הציעו את ההצעות האלה. רעיון אחד יותר טוב (להילחם או להתפלל) רעיון אחר פחות טוב (ליפול לים או לחזור למצריים) אבל רעיון יש כאן.
בא ה' ואומר לעם ישראל – ואנחנו מיד נקיש את זה לאומנות הדיבור, "ה' יילחם לכם ואת תחרישון".
לעשות אך גם לזכור
שימו לב: על כל יהודי ויהודי מוטלת חובת ההשתדלות. אומנם ה' ענה להם שכעת (על הים) זה לא הזמן אפילו לא לתפילה (שזה האומנת שלנו) אבל זה לא אומר שבמשך כל ימי חיינו אנחנו ניתן לה' להילחם לנו ואנחנו נשב על זרי הדפנה.
המסקנה היא: ברור שעלינו לעבוד – לעשות וליזום. לנסות מכאן ולנסות משם, אבל בסוף דבר עלינו לזכור כי כל מה שנעשה – לא יועיל לנו לוֹ נזכור שה' הוא זה שעושה בשבילנו מה שכי טוב לנו.
אז נקום ונפעל, בלי לתרץ תירוצים שאנחנו יודעים שהם לא אמתיים.
ברגע שאנחנו זוכרים שה' נלחם לנו – ממילא נעשה הצלחה במעשה ידנו.
