ביקורת או הקנטה? הרב אפרים אפשטיין

ארועי השבוע – השבועיים האחרונים השאירו אותי עם בטן מלאה.

למה להמשיך לכתוב כל שבוע רעיון על הפרשה, בלי להתייחס לים הסוער מסביב?

למה להתאפק ולא להגיב כשאני ,כמו כל אחיי החרדים מותקפים ומושמצים?

אולי הגיע הזמן "לעלות להתקפה"? אולי פעם אחת נציב מראה לכל מחוללי השנאה? למה לשתוק?

אז כתבתי… אבל כשעיינתי בפרשת השבוע, הבנתי  שלא הבנתי, אז מחקתי את הכל.

בפרשת השבוע מוזכר מעמד הר סיני. כשעם ישראל מגיע להר סיני אומרת התורה "..ויחן שם ישראל נגד ההר", רש"י במקום מביא "כאיש אחד בלב אחד".
אחד התנאים לקבלת התורה הוא "בלב אחד".

שאל אותי פעם מישהו, מה אפשר לעשות אם מישהו פגע בי?התנהג שלא כשורה? איך אז, אפשר לקיים "כאיש אחד בלב אחד"?

אני כבר לא זוכר מה עניתי לו. אבל אני חושב שהשבוע מצאתי תשובה בתחילת הפרשה.

יתרו מגיע ממדיין לבני ישראל שנמצאים במדבר ומעביר ביקורת על ההתנהלות של משה רבינו. "מדוע אתה יושב לבדך וכל העם ניצב עליך מן בוקר עד ערב"
יתרו ראה שיש כאן זלזול בכבודן של ישראל (רש"י)
ומשה,מקבל את הביקורת וממנה שופטים ודיינים מקרב העם.

במבט ראשון הביקורת של יתרו נראית מאוד טבעית והגיונית אחרי הכל היא נשענת על טענה הגיונית.
מדוע שמשה לא יקבל את ההצעה של יתרו?

אבל כשמעיינים בסיפור הדברים כפי שמופיע
בחומש דברים,אנחנו מוצאים שלמשה רבינו היה סיבה והסבר להתנהלות שבה רק הוא שופט את העם.

על המילים "טוב הדבר אשר דיברת לעשות", מפרש שם רש"י "היה לכם להשיב משה רבינו,ממי נאה ללמוד,ממך או מתלמידך?" אין המדובר בטענה בעלמא.

זו טענה שבעומקה הבין משה רבינו שרק הוא צריך לשפוט את העם. משה רבינו לא התנהל סתם כך ללא סיבה.

אם כך, השאלה היא מהיכן לקח יתרו את העוז להגיע ולהגיד תוכחה למשה? מהיכן הוא שואב את הכח להוכיח את משה ואת כלל?

למה הוא חושב שמשה רבינו, המנהיג של עם ישראל, שהוביל אותם משיעבוד מצרים עד להר סיני, זקוק לעצות שלו?

אולי ניתן ללמוד משהו על המושג "ביקורת"?

הביקורת הרי נמצאת והכרחית בכל מקום. בזוגיות, בחינוך ילדים, בעבודה וסתם ביחסים בין בני האדם.
מה יוצר את ההבדל בין ביקורת בריאה לבין סתם הקנטה? מתי ואיך מותר וצריך להעביר ביקורת?

אחד מגדולי הרבנים בירושלים הלך באחת השבתות ברחובה של עיר. הוא סיים את התפילה והיה בדרכו לביתו,כשלפתע עצרה לידו מכונית והנהג שישב בפנים פנה אל הרב בשאלה מתריסה. "כיצד מגיעים לרחוב פלוני? אני מסתובב כבר חצי שעה ולא מוצא את הדרך"

הרב לא ענה לו. הוא התחיל לבכות. אתם בטח חושבים שהוא בכה בגלל חילול השבת, אז..ממש לא. הרב פנה לנהג והסביר. "איך אני יכול לראות יהודי שזקוק לעזרה ולהתעלם? אבל מה אני יכול לעשות? הרי בתורה הקדושה כתוב שאסור לנסוע בשבת.

חוסר היכולת שלי, זה שאני לא יכול לעזור לך
מצער אותי כל כך…". הנהג שהיה המום, כיבה את המנוע ופנה לרב "בשבת הזאת,אני לא נוסע ברכב.מכאן,אני ממשיך ברגל.."

אתם מבינים…הוא לא כעס על הנהג, הוא לא הרגיש צורך להגיב על ההתרסה. הוא פשוט הצטער על כך שנמנע ממנו לעזור ליהודי שזקוק לעזרתו. אותו נהג שהרגיש את המקום הטהור שממנו נבע הבכי,כיבה את המנוע. הוא כבר הבין לבד..

המשגיח רבי ירוחם ממיר ,בפרשה שלנו כותב
כי היסוד הוא, כי "הוכח תוכיח" בנוי על "ואהבת לרעך כמוך". "כי בלי אהבה אין זו תוכחה אלה הקנטה".

הוא מסמיך את הדברים על הפסוק בפרשת קדושים בחומש ויקרא, "לא תשנא את אחיך בלבבך", ומיד אח"כ, "הוכח תוכיח את עמיתך".

יתרו כשמגיע לעם ישראל פותח במילים, "ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה…" במדרש בילקוט שמעוני מופיע "..שגנאי הוא למשה ושישים רבוא,שלא אמרו ברוך ה' עד שפתח יתרו.." יתרו מרוב אהבתו את עמ"י חידש ברכה על ההצלה של עם ישראל.

ליתרו יש כח להוכיח ולבקר משום שהוא אוהב. כשעושים מאהבה אין חשבונות של מה יגידו. כשעושים מאהבה אין שאלה של "מי אמר שהוא זקוק לעצות שלי" או " למה שבכלל ישמעו לי".

זה בדיוק ההבדל בין ביקורת בריאה לבין ביקורת שהיא הקנטה. אתם זוכרים את אותו אחד ששאל אותי איך אפשר לקיים " כאיש אחד בלב אחד"?

עכשיו (בתקוה שהוא קורא את הדברים), אני חושב שיש לי תשובה. גם אם פגעו בך,העליבו והשמיצו עדייןאפשר שתקיים "כאיש אחד בלב אחד". במקום לשנוא, תרחם במקום לכעוס,תצטער עליהם.

אתם מבינים עכשיו למה מחקתי את הכל? למה החלטתי למחוק את התגובה להשמצות ולהתקפות?
אם אני כועס על המשמיצים, אם התחושה שלי היא של "בטן מלאה", מה שיכול לצאת ממני, זה רק הקנטה. אין סיכוי שמישהו ישנה את דעתו מתוך הדברים. אף אחד לא אוהב שמקניטים אותו.

התחושה צריכה להיות צער על כך שישנם יהודים מעמנו שכונתם להסית ולהפיץ שנאה. התחושה צריכה להיות רחמים על אותם אלו שבוחרים בהפצת שנאה ולא בוחלים בשום אמצעי כדי לבזות את כל הקדוש לעם היהודי.

רק מתוך תחושות כאלו אפשר לבקר ולהוכיח.
אכן…זה לא קל,זו עבודה פנימית שצריך לעשות.

בנתיים..ככל הנראה אמשיך לכתוב מבלי להתייחס לים הסוער שמסביב.

שבת שלום.
אפרים אפשטיין.