ראש הממשלה בנימין נתניהו נאם היום (חמישי) בטקס הממלכתי "לכל איש יש שם" לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה בכנסת.
נתניהו ספד ואמר, "הרצון להנציח את המתים טבוע עמוק בטבע האנושי, הטקס הזה מבטא אותו ביתר שאת משום שהרצון להנציח מקבל משנה תוקף בעמנו שאיבד מיליונים מאחיותינו ומאחינו בשואה".
נתנינו הזכיר את סיפורה של מדליקת המשואה אמש, "את הרצון הזה ראינו אתמול בטקס הדלקת המשואות שתמיד מרגש כל שנה מחדש. מניה ביגונוב אחת ממדליקות המשואות הקדישה את חייה, את כל מרצה וזמנה להנציח כל אחד מאלפיים היהודים שנספו בעיירתה טפליק".
עוד באתר:
ראש הממשלה הזכיר את חמיו ז"ל והוסיף, "חמי שמואל בן ארצי, אביה של רעייתי שרה, שמואל ז"ל, חמק מן השואה כי היה חלוץ, עלה ארצה ב-1933. היה חוקר תנ"ך, בן גוריון הזמין אותו לחוג התנ"ך הראשון שלו. הוא היה משורר, סופר מחונן, חתן פרס ק. צטניק לספרות השואה, העמיד דורות של תלמידים, חלקם מוכרים לכם שאמרו שהוא היה ה-מחנך וה-מורה".
עוד סיפר, "הוא בנה חיים, נשא את חווה לאישה, הביא לעולם ארבעה ילדים אבל נטל השואה לא עזב אותו לרגע, ודיברנו איתו. אמרנו 'בוא, תחזור ותבקר את מחוזות ילדותך, את בילגוריי. הוא לא רצה לחזור. הוא לא רצה לחזור אבל רצה לשחזר".
נתניהי סיפר על החזרה של חמיו לשנות בחרותו בישיבה, "הוא נפטר בגיל 97, הוא כתב ספר מופלא שנקרא "נוברדוק", ספר מופת על ישיבת המוסר שבה למד בעיירה מיזריץ' והוא מתאר בספר זה את מיזריץ' שהיתה עיר עם 80% יהודים – קולג' טאון של הישיבות, רובן חסידות. ישיבות, בתי מדרש, בתי כנסת. הקדיש את הספר לחבריו לספסל, תלמידי הישיבה שנספו כולם".
"הוא מתאר בספר את רחוב "הקצבים", "הסנדלרים", תיאור מדויק. אבל מעולם לא חזר".
עוד סיפר נתניהו, "לאחר מותו, בתו, רעייתי שרה, נכדיו, בניי יאיר ואבנר נסעו יחד לבקר במחוזות ילדותו ונערותו. הם באו למיזריץ'. מה שנשאר זה שמות הרחובות, "הקצבים" וה״הסנדלרים". הגיעו למקום של ישיבת נוברדוק-דשא. רואה אותם פולני קשיש שלא ידע מי הם, והביא להם צילום ואומר: 'הנה צילום של אבי שעמד במקום הזה'. וכך הם רואים את תמונת ישיבת נוברדוק במיזריץ׳ שלא נשאר ממנה זכר".
המסע של משפחת נתניהו המשיך, "משם הלכו לטארנוגרוד. טארנוגרוד היתה העיר של המשפחה, משפחת סבא של שמואל. שהיה נוסע לשם כל קיץ. טארנוגרוד גם היא היתה עיר יהודית בעיקרה. לא נשאר כלום. לא נשאר מבנה אחד של בית הכנסת שהאס אס והגסטאפו השתמשו בו כאורווה. יש גומחה של ארון הקודש ושם רואים את סימני הכדורים מהמטווחים שהיו עושים להנאתם על ארון הקודש".
מקום קשה נוסף שביקרו בה היה חורשה "מטארנוגרוד הם הלכו לחורשה ליד הנהר ששם יש גלעד ליהודי טארנוגרוד שנטבחו. ובא פולני נוסף, קשיש שאמר: 'הייתי ילד וראיתי איך יום יום הנאצים היו מביאים את היהודים ושוחטים אותם כאן'. ביניהם כמובן משפחתו של שמואל".
שהגיעו לעיר הולדתו של חמיו סיפר, "כשהגיעו לבילוגריי, לא היה שום דבר, משום שהעיר הושמדה כליל במלחמה. עיר הולדתו וגם העיר שבה גדל בשביס זינגר, ושמואל עצמו שמוכר לכם. עולם שחרב. אז הוא קיים בספרים, בטקס הזה, בזכרונות, בלבבות עמנו".
שמואל ביקש להנציח אותו בדרך נוספת, הוא ציווה עלינו בצוואתו שהשמות שאקריא עכשיו יהיו חקוקים על קברו והם עוטרים את קברו.
הנה השמות:
מבילגוריי שבפולין, שנספתה כולה בשואה: אביו (סבה של אשתי) משה הון (בן זאב הון). אשתו: איטה הון. אחותו התאומה: (של חמי) יהודית בת משה הון, בת 24. שמוליק לא הפסיק לבכות עד יום לפני מותו. האחים: מאיר דוב הון, בן 18. שמעון צבי הון, בן 16. אריה (לייב) הון, בן 13. ואחותו הקטנה: פיסלה הון, בת 10.
מהעיירה טארנוגרוד: דודתו (אחות האבא) – מאטל קניגשטיין ובנה הילל בן יחזקאל ובתה הבכורה, (בת זאב הון). הדוד – מנדל הון, אשתו ושני ילדיהם.
מהעיירה בילגוריי: הדוד אברהם טאובר, אשתו, ביתו ובנו. הדודה רחל טאובר, שלושת בניה: אברהם, יעקב ושלמה, נשותיהם וילדיהם. הדודה הינדה ובעלה יחזקאל. הדודה הנדל, בעלה וילדיהם. הדודה פאלה ושתי בנותיה.
יהי זכרם של כל אחינו ואחיותנו שנספו בשואה חקוק לעד, בנפשנו וזכרוננו".
