טקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, נפתח הערב (שלישי) ברחבת הכותל המערבי בהשתתפות נשיא המדינה והרמטכ"ל אביב כוכבי, שרים חברי כנסת והמשפחות השכולות.
הרמטכ"ל אביב כוכבי נאם בטקס ועמד על דמות האימהות, "מסע חזרתו של עם ישראל לארצו הוא אירוע חסר תקדים בתולדות העמים. סוג של נס, גם אם הדור הנוכחי רואה במדינה דבר טבעי. ההישגים שנרשמו כאן מיום שהחוץ הראשון דרך על חופי הארץ הארת וחבר לישוב הישן הם יוצאי דופן.
זהו מסע של אמונה נחישות ויצירתיות, כשלכל אורך דרכו בחזית ובאגפים התייצבו דורות של מגנים במחיר כבד. במחיר דמים.
המסע הזה לא היה רק יציאת מצרים אלא יציאת המזרח ויצאת המערב. עם שלם שהתעורר והתחיל ללכת, זקנים וצעירים, אבות ואימהות, שעל שלוש מהן אני מבקש לדבר. הראשונה רחל אימנו, שלא זכתה לחיות בארץ משלה, וידעה מהם ניכור וחוסר שייכות.
היא הצליחה להגיע לארץ אבל לא הספיקה לחיות בה וכשבניה נאלצו לגלות מארץ וחלפו על קברה. מרבית חייו של העם היהודי עברו שלא בגבלות ארצו, כשהוא חסר ביטחון, לא מוכן ופעם אחר פעם נרדף ונטבח.
הציונות שינתה את המצב הזה מן היסוד. מנהיגות נחושה נוכח קשיים רבים עשתה מעשה, סחפה והדביקה רבים שהתפתחו לעם גדול ולמדינת ישראל. אנחנו דור הבנים ששבו לגולם. חזרנו הפעם לעולם, אבל מסע החזרה היה ועודנו כרוך במחיר כבד מנשוא.
האם השנייה נחמה, גם עשתה מעשה. היא עזבה את ביתה באוקראינה ויחד עם בעלה יוסף, שברח מאוסטריה הנאצית, עלו לארץ ישראל כדי להקים משפחה ומדינה, שינו את שם משפחתם לישראלי וקבעו את ביתם בקיבוץ דוברת. זה היה בית רווי בציונות וערכים.
'עם שקם לתחיה זקוק לילדים', אמרה נחמה – וילדה חמישה, שניים מהם בנים: אפי ודדי, חברים בלב ונפש. אפי הפך לקצין ולמדריך בקורס קציני שריון ודדי הלך בעקבות אחיו והיה לחניך באותו קורס, הקורס שלא הסתיים. מלחמת יום הכיפורים קטעה אותו ושני האחים נשלחו לסיני.
ביום השני למלחמה נפגע הטנק של דדי מטיל, ולמרות שנכווה קשה בכל גופו חזר לחלץ איש צוות ורק אז פונה לבית החולים. אחיו אפי נשאר בשדה הקרב, ולמרות שהטנק שלו נפגע עבר לטנק אחר והמשיך להילחם.
ביום ה-12, כשצה"ל כבר לוחם בגדה מערבית של תעלת סואץ, נפגע פעם נוספת ונהרג. הדפיקה על דלת ביתה של משפחת ישראלי, הדפיקה המבקשת רעות, הפכה להיות לדאבון הלב, חלק מהסיפור הישראלי, חלק מהדופק הישראלי.
משפחות רבות, רבות מדי, שמעו את הדפיקה ולאחריה צעקה דגולה שבר וכאב שלא ניתנים להכלה. משפחות יקרות, איבדתן את היקר לכן מכל. מסביב הכל ממשיך להתפתח ולהשתנות, ורק הצער שלכן מתבצר במקומו, מעמיק את שורשיו ומכביד. אנו מנסים להבין את עוצמת הכאב מתעקשים לזכור ולהזכיר ללמוד מהאירועים וללמד ורואים בכן חלק ממגני המדינה.
ומצדנו, מתוך מחויבות לדור החיילים הנוכחי ולמשפחות שלהם, נעשה הכל כדי לשלוח אותם אך ורק למשימות ראויות, נשפר את יכולותיו של צה"ל כדי לבצע את המשימות בהצלחה אבל לא פחות מכך כדי לשמור ולהגן על החיילים.
עשרות אלפי חיילים ומפקדים מבצעים כיום אינסוף משימות וחוזרים לביתם בשלום כפועל יוצא של מקצועיות ודאגה של מפקדים. הדאגה כוללת גם טיפול בנפגעים, ומאמץ עליון להחזרת השבויים ונעדרים למשפחתם ולארצם.
הנופלים הגנו על המדינה, ואנו ממשיכי דרכם. עומדים על המשמר. לעיתים עשוי הביטחון שמדינת ישראל נהנית ממנו להיראות כדבר מובן מאליו, אך מאחורי כל יום מוגן ובטוח עומד צבא שלם שאוסף מודיעין, שומר מונע חדירה או ירי, פושט, תוקף, עוצר מפגעים ומסכל אמצעי לחימה ופיגועים.
אפילו אלו ששקועים בהגנה ובפעילות המבצעית לא תמיד רואים את גודל המעשה שלהם. גם החייל שצועד כרגע בגבול הצפון, כך גם הקצינה שחשפה השבוע מטרות אויב רבות, כך גם הטייס שחזר לפני מספר ימים מתקיפה.
הביטחון שזוכים לו אזרחי המדינה מורכב מההישגים של כלל ארגוני הביטחון וכלל חיילי צה"ל, אבל הראשונים לשאת בנטל הם הלוחמים והיחידות הקרביות אשר מחזיקים את ביטחון המדינה על כתפיהם. פעולתם צריכה להיות דוגמה לאזרחות טובה, אידיאל לחינוך, ומופת לחיקוי בכל משפחה, בית ספר, קהילה ויישוב.
ארגון מופת הוא גם תפקידו הנוסף של צה"ל – צבא המחבר ומאחד את כל חלקי העם, מבטא את טובת הכלל ומהווה מודל לחיקוי והזדהות. חיילי צה"ל מתאמנים ביחד, נלחמים ביחד, מנצחים ביחד, וכשחבר נהרג – קוברים ביחד.
אינני יודע מה שמה של האם השלישית, אך היא מייצגת אימהות רבות אשר ממלאות את הארץ. הן הקימו משפחה, וילדיהן מגשימים את עצמם וממשיכים לבנות את מדינת ישראל. הן אימהות חילוניות ודתיות, מהכפר ומהעיר, יהודיות, דרוזיות, נוצריות, ומוסלמיות – ויש להם נכדים ונינים וכולם חיים בארצם שלהם מוגנים ובטוחים.
נחמה ישראלי, לוחמת הפלמ"ח שאיבדה את שני בניה ששירתו בצה"ל, ושרבים מניניה שירתו ביחידות קרביות, היא סמל לערכים ואיתנות, ומהווה דוגמה למופת לכולנו. אני מצדיע לה ולמשפחתה ומצדיע למשפחות הרבות שהבשורה המרה נקשה על דלתן פעמיים. בשם כל חיילי צבא ההגנה לישראל אני מצדיע לכל המשפחות השכולות: אימהות ואבות כאחד, אלמנות ואלמנים, אחים וילדים. כולכם ראויים להוקרה עמוקה אני מצדיע מחבק ומחזק אתכן ככל שאפשר".
