את מסע ניחום האבלים על נספי מירון הקדושים, אני פותח בעיר בני ברק אצל משפחת סלר המתגוררת בעיר, בנם חיים עוזר שרק לפני שבועיים הפך לאבא טרי, נספה באסון. חיים עוזר הוא בן של בדודה ראשונה שלי. הבית מלא במנחמים שבאים לנחם את אב המשפחה והאחים, אולם אחרי כזה טרגדיה, קשה למצוא את מילות הנחמה.
האבא יושב על כיסא האבלים בעיניים עצובות, לפתע עיניו מורמות ומביט במנחמים הרבים ואז זורק בחלל החדר את השאלה הבאה, "איך, איך מנחמים את האלמנה הצעירה. מילא אנחנו גברים עוד יכולים איכשהו לסבול גם לנו קשה אבל ניתן לסבול, אבל האלמנה הצעירה איך מנחמים אותה ומה אומרים לה", והאב פורץ בבכי שלא משאירה שום עין יבשה. תשובה לזה לאף אחד מהיושבים, אין. מנסים לנחם להסביר מה הפשט במילים המקום ינחם אתכם וכו', אבל כל זה קשה להסביר ולנחם את האלמנה הצעירה.
הרב חיים עוזר סלר ז"ל בוגר ישיבת פוניב'ז היה אדם מיוחד במינו, הוא חתנו של ר' יצחק לופוליאנסקי. המשפחה כולה שבורה ורצוצה מאז האסון. תינוקת בת שבועיים שלא תזכה לראות את אביה, תינוקת שלא תזכה לקרוא לו 'אבא'.
עוד באתר:
האבא מספר, איזה שקדן בלימוד, איזה אהבת תורה, ואז חברו מהישיבה מספר: הוא תמיד אהב ללמוד פשט, גמרא, רש"י, תוספות כפשוטו. לדעת טוב את הגמרא והפירושים, ורק אח"כ למד ראשונים ואחרונים, אבל קודם כל לדעת מה הפשט בגמרא, להבין טוב את הסוגיא. התפילות שלו - איי איי, האבא אומר איזה תפילות עצומות היו לו, כבן המשתפך לפני אביו.
הייתי תמיד מסתכל עליו לראות אפילו את התנועות שלו בלימוד. זה היה מישהו בדרגות גבוהות. הבין אדם לחבירו, העזרה לזולת, כיבוד אב ואם שהיה ממדרגה ראשונה אצלו בכל דבר. גם לאחר נישואיו, הכיבוד לאשתו ולמשפחת אשתו היה משהו.
חמיו הוא הראש ישיבה במיצד הרב לופוליאנסקי. הגיע מישהו לנחם, וסיפר כי הוא למד בישיבה שם, ובאיזה זמן רצה לעזוב את הישיבה. ר' חיים סלר היה מגיע מדי פעם שבתות לישיבה להתארח אצל חמיו, ראיתי אותו כל השבת , ההליכות, התפילות והלימוד וגם שוחחנו, ואז החלטתי שאני נשאר בישיבה ולא עוזב, כך סיפר הבחור בשבעה.
מכיוון שנולדה לו בת לפני שבועיים, אמר לאשתו שהשנה הוא לא נוסע בל"ג בעומר למירון ונשאר בבית כדי לעזור לה עם הילדה. אשתו שידעה שכל השנים היה נוסע, אמרה לו שיכול ליסוע והיא תסתדר, תהיה אצל ההורים שלה.
יום חמישי ערב ל"ג בעומר, הוא נסע למירון עם מנכ"ל יד שרה ר' משה כהן, לא לפני שהוא אומר לו שלפני הנסיעה הוא חייב מקווה. הוא הגיע לביתר - טבל במקווה ונסע. ברכב היה אדם נוסף שהצטרף לנסיעה, שבאותו יום הכניס את בנו בבריתו של א"א.
במהלך כל הנסיעה הם דנו בדרשה שהאב נשא בברית. הם הגיעו למירון, קבעו להיות שם עד השעה 01:30 בערך ואז להיפגש ויחזרו יחד הביתה. הוא נכנס לציון לומר תהילים, לפתע אשתו צלצלה אליו לראות אם הכל בסדר ואמר לה - "אני מרגיש אורות גבוהים, אורות שלא היה לי אף פעם".
הם סיכמו לדבר אח"כ (לא ידע שזו השיחה האחרונה). לאחר כמה דק' אחיו מצלצל אליו, ושאל אותו איפה הוא, אמר לו שהוא בציון באמצע היהי רצון שלאחר ספר תהילים. אחיו אמר לו, אתה בא לתולדות אהרן? מתחילים, שלא תפספס. הוא ענה לו עוד כמה דק' אגיע, אני באורות גבוהים מאד כעת. לאחר שסיים את התהילים, הגיע לתולדות אהרן ולאחר כמה דק' היה בין הנספים באסון מירון. רק אז הבינו , מה שאמר "אני באורות גבוהים".
משם אני ממשיך לנחם אצל משפחת זקבך בקרית הרצוג, היושבת שבעה על בנם הרב מנחם זקבך. אני נכנס, וגם כאן הרבה מאד מנחמים, חבריו לכולל, חבריו לישיבה. האבא ר' מאיר זקבך רואה אותי ואומר: "בנצי נסענו למירון 3 וחזרנו 2, ופורץ בבכי. וגם כאן ר' מאיר זורק לחלל האויר תוך כדי בכי" איך מנחמים את האלמנה הצעירה, איך מנחמים את האמא השבורה והרצוצה".
האבא מספר נסענו, אני ו- 2 הבנים למירון, מנחם נהרג באסון, הבן השני ניצל בניסי ניסים והצליח לחלץ את עצמו. הבן יושב ליד אביו על כסאות האבלים, מכונס בתוך עצמו - הכאב והצער, ממאנים להינחם, או יותר נכון אין מנחם להם. שומעים מהחברים על ר' מנחם ז"ל מיוחד שבחבורה, בתורה, ביר"ש, מידות נעלות, בין אדם לחבירו, התמדה עצומה, כיבוד הורים.
ואז אני רואה שלט גדול בסלון הבית מול המנחמים, נקבל על עצמינו לברך ברכת המזון בכוונה ומתוך ברכון לעי"נ מנחם ב"ר מאיר. זו הבקשה של משפחת זקבך מהמנחמים הרבים שהגיעו ויגיעו לכאן במהלך השבעה.
שאלות יש הרבה, תשובות לא חייבים לקבל, אנחנו בטוחים שהקב"ה מה שעושה, הכל לטובה. אין לנו מושגים בחשבונות שמיים. הקב"ה לקח את הטובים ביום גדול זה ובמירון. האבא ר' מאיר, פורץ בבכי, שבור, ואנחנו מנסים לנחם, מחזקים אותו.
אלו סיפורם של 2 משפחות שיקיריהם נספו באסון מירון, כל אחד מהם הוא עולם ומלואו, כל אחד הוא ספר מוסר לנו ללמוד ממעשיהם ומהליכותיהם. אני יוצא משם עם אותה שאלה שלאף אחד אין תשובה "איך מנחמים את האלמנות הצעירות, מה אומרים להם"?
"המקום ינחם אותם בתוך שאר אבלי ציון בירושלים, ונזכה לביאת גואל צדק במהרה בימינו".
