היא הייתה ילדה כמו שאר חברותיה, ילדה שמחה ומאושרת, ביתה היה בית חם ואוהב, והיא כילדה קטנה קיבלה את כל מה שרק ביקשה, אביה היה אדם משכמו ומעלה, תלמיד חכם אשר מסר שיעורי תורה ויראה לרבים בבית המדרש השכונתי, אימה עסקה בעבודה מכניסה ולא היה חסר לה כלום.
יום רדף יום ושנה רדפה שנה, שרה הקטנה גדלה כבת יחידה להורים מאושרים עלי אדמות, תמיד הציק לה שהיא בת יחידה אבל היא הבינה שחוץ מלהתפלל אין הרבה מה לעשות, אבל אז הגיע היום הגדול.
גם עכשיו, מרחק שלוש עשרה שנים היא לא תשכח את הרגע בו היא קיבלה טלפון לבית הספר בה בישרו לה כי אמא ילדה תאומים, האושר היה עצום, והחיים היו מאושרים מתמיד, לא היה נראה שיש משהו שיעצור את השלווה הזו.
עוד באתר:
אבל אז זה הגיע, זה התחיל בכאבים שאבא חש, כאבי בטן ושיעולים, הוא אפילו לא הלך לרופא, "זו סתם שפעת', הוא אמר, אבל המצב הלך והחריף, הוא חש כאבים בכל חלקי גופו ולא היה מנוס מלבקר אצל רופא מומחה.
הוא ישב שם על יד שולחן העבודה של הרופא וליבו הלם בפראות, הרופא הביט בו בעיניים חמורות סבר ובישר לו את הגרוע מכל. המחלה הקשה נמצאה בגופו בשלב מתקדם ממש, כך שאין הרבה מה לעשות.
בבת אחת, חייהם של המשפחה השתנו לגמרי, ממשפחה שמחה ומאושרת שלא חסר להם כלום, למשפחה אומללה שמרוצצת בין בית חולים למישנהו, שמתרוצצת בין חנות תרופות אחת לארגוני חסד אחרים.
הטיפולים הקשים היו יקרים מאוד, הכסף החל להיגמר, פשוט כך, האמא, עזבה את עבודתה והשקיעה את כל כוחותיה בבעלה ובשלושת ילדיה, הימים עברו בזה אחר זה, מצבו של הרב הלך והחמיר, הלך והחריף.
עד שיום אחד הגרוע מכל קרה, בני המשפחה הוזעקו לחדרו של אביהם האהוב בבית החולים, המדדים צנחו בזה אחר זה, הצפצוף הנוראי כמו בישר על הגרוע מכל, אבא היקר, אבא הטהור, אבא שרק אתמול היה שם – איננו.
שרה, בת ה-13 לא עיכלה את הבשורה, היא לא האמינה שאבא היקר, שאבא שכל הזמן היה שם לצידה, תמך וחיבק איננו, היא בכתה ימים ולילות, בהתה בשמים התכולים ונכנסה לעצבות נוראה.
השנים עברו בזה אחר זה, ושרה הגיע לפירקה, אימה, חיפשה עבורה חתן ראוי, ובסוף זה קרה, הצלחה נשברה לקול תרועת משתתפי השמחה הגדולה שפרצה גבולות. שרה התארסה לבחיר ליבה בשעה טובה ומוצלחת, האירוסין נערכו בבית הפשוט שלהם, בית שהחושך שלט בו הרבה יותר מהאור.
מיד לאחר האירוסין הבחינה שרה כי פניה של אימה עצובות, היא ניסתה לגשש, להבין מה קרה, אבל אמא התחמקה, לבסוף היא הסבירה, "תראי, אין לי כסף, פשוט כלום, לא יודעת איך אני מחתנת אותך".
שרה בכתה ללא הרף, היא לא האמינה שזה קורה לה, היא לא האמינה שזה המצב, לא האמינה שבמקום לשמוח לקראת היום המאושר בחייה היא תתהלך מודאגת מהעתיד, מודאגת מהחתונה שלה שספק אם יתקיים בכלל.
בעוד ימים ספורים שרה אמורה להתחתן, היא בוכה וזועקת אין לה כלום, תחשבו עליה רגע, אין לה שמלת כלה, לא אולם ולא קייטרינג, אפילו הזמנות לא הדפיסו עדיין, כי פשוט אין להם פרוטה.
אנחנו חייבים לעמוד לימין שרה, לעזור לה להתחתן בשמחה, לעזור לה ולהעלות חיוך על פניה העצובות, אסור לנו לשתוק ולהתעלם מהדמעות שלה, פשוט אסור. בעוד מספר ימים היא אמורה להתחתן וזה הזמן שלנו להירתם.
כמו שרה ישנם עוד שלושים חתנים וכלות שעומדים להתחתן בחודש הנוכחי, חודש תמוז, לכולם אין מאיפה להתחיל את החיים החדשים שלהם, כולם יתומים, אנחנו חייבים לעזור להם, לעזור להם בכדי שהם יוכלו להקים את ביתם. מצטרפים כעת לעזרת יתומי חודש תמוז.
לתרומות:
https://www.kupat.org.il/views/DonationPage?pid=463&recid=0&source=
