"כבודם של חכמים": פרשת "מטות – מסעי" \ הרב נהוראי משה אלביליה

אתם יודעים..

כשנמצאים במקום שהוא לא הבית שלכם אז מטבע הדברים, חשופים לדברים שבסביבה הטבעית אתה לא נפגש בהם..

אני יכול לספר שבשבועות האחרונים, אינני נמצא כלל בביתי לצערי אלא בבית חולים תל השומר במחלקת שיקום ילדים, עם בני בכורי.

כאן פוגשים את כל הסגנונות של האנשים והמשפחות והסיפורים שרק יכולים להיות..

השבוע התפתחה לה שיחת מחלקה באחד הערבים..

למה צריכים רבנים?

כל בר דעת מבין שזו שאלה שלא במקומה.. ורק מבהירה את הניגודיות שיש פעמים בין אנשים..

אבל היא נשאלה והתשובה גם נענתה..

שרב, בייחוד מישהו שהוא גדול בישראל את החכמת חיים ואת הקילומטרז' של התורה שהוא עשה בחיים לא נראה לי וקשה לי להאמין שאי מישהו פעם יכול לעשות את מה שהוא עשה..

מה כן?

זה לכבד אותו בכל המובנים האפשריים שרק יכולים להיות..

ודי קיבלו את זה [ואני מדבר על אנשים שלא כל כך קרובים ליהדות]..

ובמיוחד אתה פוגש את הסיבה הזאת בפרשת השבוע שלנו:

"וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמור זה הדבר אשר צוה ה'"( ל, ב).

וכאן מתחילה התורה הקדושה ומספרת את פרשת הנדרים

וכותב על זה האור החיים הקדוש ביאור נפלא ביותר:

יתבאר הכתוב בהקדים מאמרם ז"ל שאמרו( חגיגה י.) "היתר נדרים פורחים באויר", ויש להעיר למה עשה ה' ממצווה זו סדר זה מה שלא עשה כן בכל התורה, שכל דבר ודבר כתוב ישר וזו פורחת באוויר?

אכן הטעם הוא כי לא רצה ה' שיהיה כתוב לעין כל אדם שנדר והשבועה ישנם בהיתר, שבה יזלזלו בנדרים ושבועות, ולזה נתחכם ה' והעלים הדבר, ומסר ההיתר לגדולי ישראל שהם ידעו ויבחינו חילוקי המשפטים שבהיתר,(דהיינו שרק הם קובעים מה ואיך לעשות) אבל בפני כל ההמון יהיו נעולי דלת לקיים כל נדר וכל שבועה, כאומרו לא יחל וכו'.

וזה הוא שיעור הכתוב: 'וידבר משה אל ראשי המטות' שהם גדולי ישראל המצווה בשלמות, אבל' לבני ישראל לאמור זה הדבר', פרוש, כי לבני ישראל בכללות לא יאמר להם מהדיבור הנאמר לראשי המטות אלא' זה הדבר', ולא הפורח באוויר שנאמר בעל פה לראשי המטות".

מזה רק תלמד שאם הקדוש ברוך הוא עשה את זה כך דווקא בענין הנדרים, ק"ו גדול שבמהלך הדורות שלא יבואו כל מיני זבי חוטם למיניהם..

ויחלקו על גדולי ישראל רק כי הם "חושבים" שהם הרבה יותר חכמים מהם…

ואפשר ללמוד מזה הרבה..

ועל חשיבות כבודם של ראשי המטות הבה תשמעו סיפור ששלח לי ידיד בשם הרב יהונתן דדון הי"ו כותב העלון הנפלא" חינוך לאור הפרשה":

לפנינו סיפור נורא, שאלמלא נדפס על מגילת ספר בידי אחד מגדולי העיר בגדד, אי אפשר היה להאמין שהדברים התרחשו במציאות.

מעשה שקרה בעיר קראקא באברך אחד, שהיה עשיר גדול, והקדיש את כל זמנו רק לתורה, היה יושב בתמידות בהתבודדות בחדר סגור במשך כל שעות היום, ולא יצא מדלתו החוצה. יום אחד ביקר המלך בעיר, וכל בני העיר יצאו לקראתו כדי לראות את פניו, ולברך את הברכה הראויה לכך.

אותו אברך לא רצה לבטל תורה ולצאת החוצה, ולכן רק כשעבר המלך ברחוב, הציץ מן החריצים וברך: "ברוך שחלק מכבודו לבשר ודם". והנה באותו רגע ממש, נפלה פתאום אבן אחת מכיוון ביתו של האברך, ופגעה בסוסו של המלך… הדבר עורר סערה איומה. השוטרים הקיפו את ביתו ושלפו אותו החוצה, והוא טען שידו לא היתה במעל, אבל המלך בהיותו בטוח שהוא-הוא החוטא, לא התחשב בטענותיו, וגזר עליו עונש מות.

כל היהודים לא נתנו שינה לעיניהם מאחר וידעו שהאברך הזה הינו צדיק תמים, ושיגרו מכתבים רבים לשרי המלוכה בכדי למנוע את גזר הדין הנורא, עד שהחליט המלך לקרוא לרב העיר, ואם ילמד עליו זכות, ישאירוהו בחיים. והנה להפתעת כולם, שתק הרב ולא דיבר מילה לזכותו של אותו אברך, והאברך הוצא להורג.

לאחר ביצוע פסק הדין, ביקש רב העיר והביא את ההרוג לבית הכנסת, וכאשר עמדו כולם לידו, הרים הרב את קולו ואמר: אני מצווה עליך בגזירת התורה: קום ועמוד על רגלך, ויוודע לעם סיבת מתתך, למען לא יתלוננו העם מדוע לא לימדתי עליך זכות.

לתדהמת כולם, קם המת ממטתו ואמר: אנכי נשמת פלוני שזרק את האבן הראשונה על ירמיהו הנביא, ולכן שולחתי לעולם השפל הזה כבר עשר פעמים כדי לתקן את אשר קלקלתי, ובגלגול הזה תיקנתי הכל, ונשארה נשמתי זכה ונקיה, ולכן לא לימד עלי הרב זכות, כדי להביאני אל התיקון השלם.

מוסר ההשכל ממעשה נורא זה, הוא עד כמה חמור ענשם של הפוגעים בת"ח, ואין הבדל אם זרק אבן, או מילה לא במקום.

–

שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל היקרים והאהובים.

המאמר נכתב לרפואתו והחלמתו המהירה של בני יקירי

יונתן בן ספיר רעיה הי"ו. בתושח"י..