בתחילת פרשת "מסעי" התורה מונה את 42 המסעות שעברו בנ"י. מסביר רש"י במקום שהמסעות נכתבו כדי להודיע חסדיו של הקב"ה, שאע"פ שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, עשה עימהם חסד. שהרי היו 42 מסעות. 14 מהם היו בשנה הראשונה לפני חטא המרגלים. 8 מהם היו בשנה האחרונה.
כך שיוצא שבמשך 38 שנים, בנ"י עברו בסה"כ 20 מסעות. כך שלא היו מטולטלים ממסע למסע כל ה40 שנה.
אינני מבין.
עוד באתר:
אם כוונתו של רש"י היא שבמשך 38 שנים היו רק 20 מסעות, ממוצע של 2 מסעות לשנה, זהו חסד עם עם ישראל שלא היו צריכים להיטלטל יתר על המידה, א"כ יוצא שבשנה הראשונה שהם עברו 14 מסעות, זה היה סבל קשה. בתוך שנה אחת לעבור 14 מסעות? וגם בשנה האחרונה שעברו 8 מסעות, יוצא שסבלו בתוך שנה אחת 8 מסעות?
אז מהו החסד עם ישראל?
זהו חסד רק בתקופת העונש שנגזר עליהם להסתובב במדבר?
יוצא שבתקופה שהם נסעו במדבר ללא הגזירה, שם לא היה עליהם את חסדו של הקב"ה?
אם הבדיקה היא, כמות המסעות ביחידת זמן, אז בשנה הראשונה שבה נסעו הכי הרבה יחסית לזמן השהייה במדבר, יוצא שהם היו דיי מטולטלים ? מה ההיגיון שהם "יסבלו" בזמם שבו הם לא חטאו ומנגד נעלה על נס את זמן המסע בזמן הגזירה בעקבות החטא, ונדגיש ששם הם לא טולטלו?
הרבה מכירים את ספרו רב המכר של ויקטור פרנקל "האדם מחפש משמעות".
גם מי שלא קרא את הספר, שמע מן הסתם על תוכנו.
הרעיון שהוא מוביל ,כ"כ מובן ומקובל היום, כך שקשה לתפוס כיצד יתכן שבתחילה, האסכולה הפסיכולוגית התקשתה לקבל ולהסכים לדבריו.
ויקטור פרנקל טוען שהיכולת של האדם להתמודד עם הקשיים תלויה ביכולת שלו להבין ולהציב אל מול עיניו את ה"משמעות".
ויקטור פרנקל זיהה בתוך התופת של מחנה "העבודה", תופעה מוזרה. כולם עברו את הגיהנום. ועדיין ישנם ששמרו בגבורה על צלם אנוש וישנם שלא. הוא הבין שיש משהו שנתון בידיו של האדם. ישנו משהו שהאדם שולט עליו דבר שיקבע כיצד כיצד הקשיים והסבל הנורא ישפיעו עליו. לדבר הזה קוראים משמעות, ואותו האדם בוחר וקובע.
מי שיש לו את ה"למה"… ,יוכל לשאת כמעט כל "איך".
"האדם מחפש משמעות"-האדם מחפש ליצוק תוכן וסיבה לחייו.
המתנה הגדולה ביותר שהאדם יכול לקבל, היא משמעות.
ככל שיתמקד ב"משמעות", כך הקשיים, קשים ככל שיהיו ,ישפיעו עליו פחות.
ויקטור פרנקל שינה את הגישה שהייתה מקובלת שבה מנסים לעזור לאדם לפתור את הקשיים, ע"י פתרון הקשיים. לא הכל פתיר. במקום זה, כך הוא טען, נעזור לאדם למצוא את המשמעות שלו. ממילא הקשיים יקבלו מימד אחר.
הקושי נמדד- משפיע על האדם, באופן יחסי, לפי המשמעות שהאדם מוצא.
יתירה מכך, הקשיים לעיתים אינם מורגשים ואפילו נהפכים למקובלים ולהגיוניים ככל ואנחנו יוצקים בהם משמעות.
אנחנו מוכנים ללכת בשמחה במסלול בטבע במשך שעות כשהשמש קופחת על ראשנו, ואפילו להנות…
אבל אם נשפוך ערימה של חול ברחוב ליד הבית ונצעד ונטפס עליה הלוך ושוב במשך מספר שעות.. לא נראה לי שנדווח אח"כ על הרגשת שמחה ואושר…
עכשיו.. נראה לי יהיה הרבה יותר פשוט להבין את דברי רש"י.
לעבור במשך שנה אחת 15 מסעות זה יכול להיות קשה ויכול להיות קל.
זה הכל עניין של "משמעות". אם יש מטרה וסיבה למסעות, אם המסעות הם הדרך המובילה לארץ המובטחת, א"כ יש כאן "משמעות ברורה". אם יש משמעות, אז גם 15 מסעות בשנה אחת זה לא נורא.
אבל אם אין "משמעות", אם מסתובבים במדבר עד יום הפטירה. אם ה"משמעות" נחלשת.
אם נגזר עליהם למות במדבר ולא להגיע אל הארץ אז גם 2 מסעות בשנה ,יכול להיות קשה.
בשעה שהקב"ה גוזר עליהם 40 שנה במדבר,
בשעה שהם יודעים שלארץ ישראל הם לא יגיעו.
כביכול ,כבר אין "משמעות" למסע.
כל חניה ומסע נהפך לקושי.
לכך באמת מובן כי חסד עשה עימם הקב"ה שבמשך אותם 38 שנים, הם עברו רק 20 מסעות.
שבת שלום.
אפרים אפשטיין.
