לפני כשבוע צלצל אלי מישהו וביקש שאגיע למסור הרצאה שתעסוק במשמעות של תשעה באב. "אבל..", הוא הוסיף, "אם אפשר לא להתמקד בחורבן ובאבלות, האנשים לא אוהבים לשמוע צרות וקשיים,מיזה יש להם מספיק.."
הוא ביקש,ואני השתדלתי.
ההרצאה עסקה ברעיון של חשיבה חיובית. בהבנה שחשיבה חיובית אין מטרתה לצבוע את הקשיים ואת מה שלא טוב בצבעים ורודים. חשיבה חיובית אינה אשליה או פנטזיה כאילו ואין קשיים. חשיבה חיובית מטרתה להסב את תשומת ליבנו לדברים החיוביים שסביבנו. ללמוד לראות את הטוב והחיובי. לראות נכון את המציאות.
עוד באתר:
הנטיה הטבעית,תבניות החשיבה שנמצאות אצלנו במוח נוטים לחשיבה שלילית. עשרות רבות של מחקרים בתחום פסיכולוגיה התנהגותית מראים בברור כי קיימת נטיה לחשיבה שלילית.
מחקר שנעשה בתחום הנוירולוגיה גילה שמתקיימת פעילות נוירולוגית גדולה יותר במוח כשאנחנו נחשפים לגירוי שלילי מאשר לגירוי חיובי. לנבדקים הוצגו תמונות חיוביות ,נייטרליות ושליליות. כניתחו לאחר מכן את הפעילות החשמלית שנרשמה במוחות הנבדקים,מצאו שהתמונות השליליות יצרו תגובה חזקה ורחבה יותר במוח מאשר התמונות הנייטרליות והחיוביות. חשיבה חיובית היא לא בונוס. היא מאזנת את החשיבה. היא מראה לנו את החלקים במציאות שאנחנו נוטים לא להתייחס אליהם. כשרואים נכון את המציאות,אז בשקלול המאזן,בהחלט יש לדברים הטובים מה להציע.
אהבת חינם היא לא עצימת עיניים אל מול אדם שהתייחס אלי לא כראוי. אהבת חינם היא למידה של מציאות קיימת. היא ראיה של מציאות שלעיתים קשה לראות אותה. המציאות האמיתית,למי שלומד להכיר אותה, נותנת מקום או אפילו מחייבת אהבת חינם. (אני לא יאריך כאן בהסבר ובראיות,תתבקשו להאמין לי..)
הזכרתי את מה שמופיע בספרי החסידות על הפסוק באיכה "כל רודפיה השיגוה בין המצרים".
שבראית פשט הפסוק,נראה שהוא מצביע על גודל החרבן שהתרחש בימי "בין המצרים",כך שבימים אלו "כל רודפיה השיגוה". אבל בראיה שמקיפה את הכל,בראיה שרואה נכון את המציאות לימדונו גדולי החסידות כי בימים אלו מתגלה אהבתו של הקב"ה,כך ש "כל רדפיה"- כל יהודי שרוצה להשיג את קרבת ה',שרודף להשיג את קרבתו של בורא עולם. "השיגוה בין המצרים"- יכול להשיג ולקבל את מבוקשו דוקא בימים אלו של "בין המצרים", שהם ימים של גילוי אהבה.
אחד מהאנשים ,מאלו שישבו בקהל,ביקש לשאל שאלה. "אם הדברים שאתה אומר הם נכונים",כך הוא אמר, "שחשיבה חיובית היא אינה אשליה,אלא מציאות אמיתית שנעלמת מעיניינו" אז תסביר לי איך הגיעו למסקנה שבתשעה באב יש גילוי עצום של אהבה, יום שכולו חורבן וסבל,איפה כאן נמצאת אהבה? אם תבקש שאני רק יאמין בזה,אז יתכן וזו רק אשליה, תסביר לי את ההגיון שבזה. תראה לי את מה שאני לא רואה."
לא יכולתי לבקש ממנו לגשת אלי לאחר ההרצאה. הוא שאל את השאלה בצורה כזו,שכל האנשים חיכו לתשובה.
הפניתי את תשומת ליבם לפרשת השבוע,פרשת דברים. שם,מיד בתחילת הפרשה, "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרות ודי זהב"
משה רבנו מוכיח את עם ישראל. הוא מונה רשימה של מקומות בהם הם הכעיסו לפני המקום.
מדוע מחכה משה רבנו עד עכשיו? חלקם של האירועים שמזכיר משה הרי התרחשו לפני כמעט 40 שנה,למה הוא לא הוכיח את עם ישראל מיד באותו הזמן?
ראיתי שיש שמסבירים שמשה רבנו יודע שרק מי שאוהב יכול להוכיח יתרה מכך,המוכיח צריך לודא שמקבל התוכחה יודע שהוא המוכיח אוהב אותו. רק כך הוא יקבל את התוכחה. וככל שהתוכחה חזקה יותר כך צריכה האהבה להיות עזה יותר.
משה רבנו מחכה 40 שנה כדי לודא במקסימום שעם ישראל מודע לאהבה שהוא אוהב אותם.
40 שנה שהם רואים את המסירות נפש שלו בעבורם. עד הנקודה האחרונה שבה הם רואים שהוא לא נכנס לארץ ישראל. צפיה של עשרות שנים מלווה בתלאות רבות,כשהוא משה לא נכנס לארץ המובטחת בגללם. "גם בי התאנף ה בגללכם לאמור גם אתה לא תבוא שם.."
רק אחרי 40 שנה,שהוא נותן להם את כולו,רק כשאי אפשר לטעות בדבר אהבתו אותם, זה הזמן לתוכחה.
"חיפשת הגיון?" כך אמרתי לשואל, מהיכן רבותינו הגיעו למסקנה" , הנה לך ההגיון."
אותו הדבר בדיוק בתשעה באב. בתשעה באב,שיא התוכחה,חורבן נורא.. זה לא יכול להתקיים מבלעדי אהבה עזה של הקב"ה לעם ישראל. אין תוכחה בלי אהבה.
זה לא יכול להתקיים אם עם ישראל לא יכול להבין ולראות את האהבה של הקב"ה אליהם. רק כך מקבלים תוכחה.
ההבנה כי בתשעה באב מתגלה אהבת הקב"ה לעם ישראל היא לא וורט כדי לתת תקוה. היא מציאות שצריך ללמוד לראות אותה.
ראיתי על העיניים שלו שהוא מסכים. זה הספיק לי.
