הצלחת מפורצלן: משל לחודש אלול \ הרב זלמן וישצקי

לא צעקו א ל ו ל אצלנו בישיבה.

לא צועקים אלול בחב"ד.

בזמן 'סדר' נגלה לומדים גמרא.

בזמן 'סדר' חסידות עוסקים בהכנה לחודש תשרי, מחפשים ומיישרים את הדרך מעלה, מסדרים את שליבות הסולם כדי לעלות בעדם ברוחניות.

בין הסדרים מתארגנים על איך להשיג כרטיס טיסה לרבי מליובאוויטש, כי עם כל הכבוד לסולם ושליבותיו, אצל הרבי יש מעלית.

בהתוועדויות אמרו: 'אודער צום ג-ט אודער צום לייטן, אבל צום ג-ט און צום לייטן ביחד, זה לא שייך כלל'.

ג-ט זה הקב"ה. לייטן זה אנשים באידיש.

ובכן, היה אז תובע המשפיע בשעת אשמורת של ליל שישי, יש לדעת ולהפנים, 'תמים' בתומכי תמימים צריך לדעת שאי אפשר לרקוד על שתי החתונות, אין דרך לפסוח על שתי הסעיפים, או לה' או לאדם. או למצוא חן בעיני הקב"ה או למצוא חן בעיני העולם.

אבל איך? מה המשמעות של או זה או זה? מה הם הסעיפים או ההסתעפויות שעליהם אין לפסוח?

במאמר מתשט"ז למדנו הרב מליובאוויטש:

שלשה שרים הם: שר המשקים, שר הטבחים ושר האופים.

שר המשקים מייצג את התענוג.
שר הטבחים מייצג את ההתלהבות והחום.
שר האופים מייצג את הבסיס של ההתעניינות שלנו.

השאלה היא איזה צד בתוכנו שולט בהם או מתנהל לפיהם.
אבל רגע, צריך להבהיר. המדובר הוא על יהודי ירא שמים, שומר תורה ומצוות בהידור, והשאלה היא 'רק' איפה באים לידי ביטוי החום, ההתלהבות והעונג שלו.

בצד הקדושה:
שר האופים זה הבסיס, ה 'חטה' בגמטריה 22 מסמלת את כב האותיות שהם הבסיס שלנו, הבסיס של התורה והתפילה, בלי האותיות אין תורה ואין תפילה.

שר המשקים, זה כשהוא מתענג על ה'. מתענג מעשית מצוה, שואב הנאה מלימוד תורה ותפילה, או עושה אותם בשמחה.

שר הטבחים, זה ההתלהבות והאש שבוערת באדם העובד את ה'. כמו שאומרים, 'ער קוכט זיך אין דעם', הוא מתבשל בדבר.

בצד השני, מה שנקרא 'לעומת זה' יש גם את שלשת השרים:

שר האופים "הוא בכללות ענינו, ליגט ער ניט אין תורה נאר אין גשמיות – הוא אינו מונח בתורה אלא בגשמיות". זה הבסיס, איפה הוא מונח, איך הוא עושה שימוש באותיות שהם הבסיס שלו. אני, על עצמי חשבתי במובן פשוט של למשל, מה אני קורא בזמני הפנוי, בשעה שאני קורא עיתון (עיתון כשר כמובן) הרי שה'חטה' שלי אינה בצד הקדושה.

שר המשקים "הוא התענוג בענינים גשמיים, דהגם שהוא תאות היתר אבל על ידי השִׁקּוּעַ בהם, אינו שייך כלל לענין אלוקי". במילים פשוטות זה העונג שהאדם שואב וחווה בדברים גשמיים וחומריים בעולמו של הקב"ה. יש לאכול סטייק טוב ויש להתענג עליו, יש לחיות ואפילו להנות מהעולם, ויש להתענג ממנו. העונג הזה הוא כשר ומותר, הכל בד"ץ ומהדרין, אבל הוא איננו של הקדושה.

שר הטבחים "הוא רתיחת הדמים בדברים גשמיים וחומריים". איפה נמצאת ההתלהבות והאש של האדם. באוטו החדש, או במאמר החדש. בקיגל ובצ'ונט של השבת או ב'רזא דשבת איהי שבת'.

דבר אחד ברור, אי אפשר גם וגם.

יש לנו לב אחד ומוח אחד.

אם אני מתענג ומתלהב מדברים חומריים אל לי להתפלא למה אינני מצליח להתלהב, להתענג ולהתרגש 'באמת' מהתפילה ומדף הגמרא.

והנה סיפור:
התארחתי פעם בליל שבת קייצי בבית משפחה ירושלמית. משפחה נחמדה, אוירה נעימה מאוד, השולחן היה ערוך בסט כלי פורצלן יפיפה. אבי המשפחה סיפר במין התרגשות מוסתרת, שהוא קנה את הסט בפראג במחיר מציאה (שנות התשעים). והאוכל, אוי האוכל הירושלמי הביתי היה טעים כל כך וזה משהו שרק בחור ישיבה, שיודע את טעמו של המטבח הישיבתי, יוכל באמת להוקיר ולהעריך.

הארוחה התארכה ואחד הילדים בן ה9 פנה אל אביו ואמר: אבא, אני עייף, אוכל כבר לברך לפני כולם?
כן, ענה האב בחיוך של אהבה. הילד שמח והוסיף לשאול: אוכל לברך קצר, רק 'הזן, ובנה והרחמן' (הברכה הראשונה, האמצעית והאחרונה של ברכת המזון). כן חמודי, ענה האב בחיוך של הבנה והכלה. זה היה קסום בעיני.

כמה רגעים מאוחר יותר מרפקו של הילד העייף פגע בצלחת פורצלן וזו נפלה והתנפצה על הרצפה בקול רעש גדול.
בזה הרגע האב המכיל והאוהב הרים קולו בעצבים גלויים ואמר: נו באמת, אתה לא רואה מה אתה עושה? זה פורצלן, בעצמי הבאתי מפראג, עכשיו כל הסט לא שווה כלום.

הסתכלתי על הילד החמוד והבנתי שבזה הרגע הוא הבין מצוין מה חשוב לאבא יותר ומה עוד יותר. הוא הבין שברכת המזון חשובה, אבל מותר להתגמש ולקצר כשעייפים, אבל הפורצלן מפראג, זה לא סתם חשוב, זה נוגע לו בנפש ממש.

ותן לחכם ויחכם עוד