"הבטחתי לרבי שאגיע אליו עוד לפני ראש השנה ויהי מה", אומרת עליזה בתרועת ניצחון. היא מסתכלת על ההליכון עם שלושה גלגלים שמולה, מנידה בראשה בהתפעלות גלויה ומוסיפה, ״חצי שנה שכבתי בשיקום אחרי האירוע המוחי שהיה לי, אבל כבר אז היה ברור לי שאקום ואלך בכוחות עצמי ואגיע לכאן להודות״. את ראשה מכסה בקפידה כיסוי כסוף מנצנץ, היא קורצת להליכון כמאפשרת את מערכת היחסים החדשה שלו איתה ונהנית מברכות חברותיה למסע, שמאשרות את נחישותה ומעמדה הבלתי מתפשר כמלכת הכיתה. ״הכול בזכותך, רבי", היא מנשקת את התמונה שבידה.
יצאנו יחד, קבוצה של עשרים נשים מצפון הארץ ודרומה, מהמושב ומהכפר, משכונות צפוניות ומזרחיות, צעירות וגם נפלאות מתגברות בהנחיית וליווי הרב נדב כהן ואורלי אשתו, אל הרבי, להסתופף בצילו בישורת האחרונה של שנת תשפ"א.
לא ברור אם יש או אין קורונה כאן, בניו יורק. האכיפה על מסיכות היא רק במולים (הקניונים) הגדולים. אם תראו מישהו עם מסיכה מולכם תדעו בוודאות שהוא ישראלי שרק נחת פה זה לא כבר. שכונת הרבי מתעוררת מחדש אחרי חודשיים שבהם כולם היו בהרים והנוער והילדים בקעמפים. האימהות אצות רצות, מחכות כבר להחזיר את השגרה לחיים, קונות תלבושות, תיקים וילקוטים ובין לבין מתרוממות ומרוממות את שלהי אלול המיוזעים בהתוועדויות של המאורות הגדולים. ובשלהי אלול – ח"י אלול, ציון דרך החל תמיד שנים עשר ימים לפני ראש השנה. כוחם של הבעש"ט הקדוש ואדמו"ר הזקן בעל התניא שנולדו ביום זה מאיר לנו את שנים עשר הימים האחרונים של השנה, כל יום באור חדש ושונה, כנגד שנים עשר חודשי השנה (לדוגמה השבת, כ׳ באלול, מתקנת את חודש כסלו).
עוד באתר:
"כי תבוא אל הארץ" – פרשת השבוע מזמינה אותנו לפסוע בבטחה, לרתום את הרצון (ארץ מלשון רצון ולשון מרוצה) בשמחה לקראת הבאות. לראות את האור החדש המאיר עלינו, המתחדש ומתרבה תמיד באור חדש. כפי שכתוב על ארץ ישראל: ״ארץ אשר תמיד עיני ה׳ אלוקיך בה״. ויותר ממה שה׳ דואג לכל באי עולם בראש מעייניו נמצאת ארץ ישראל, הנקראת ארץ חפץ, ובכל שנה ושנה יורד ומאיר מחוכמה עלאה (אדמוה"ז בספר התניא) אור חדש ומחודש שלא היה מאיר עדיין מעולם, כי אור כל שנה ושנה מסתלק לשורשו בכל ערב ראש השנה. ועל ידי תקיעת שופר ותפילות מגיעה חוכמה עליונה להאיר לארץ ולדרים עליה, וממנה הם מקבלים את החיות – וכך חוזר הניגון הזה בכל ראש השנה.
אפשר כבר לאחל מכאן, ממקום מושבי במרכז החיים העולמי, בבית חיינו אשר בניו יורק, שנה טובה ומתוקה, שנה שבה נפעל בחיות ונחיה חיים מלאים, בלי להתחשב בתנאים ובגורמים המנגדים, בדיוק כמו עליזה שטסה לרבי עם הליכון וחזרה למקור החיים למרות כל האתגרים ומצהירה קבל עם ונשות המסע. ״את ההליכון אני מפקידה פה אצל הרבי. כבר לא אצטרך אותו בצעידה לירושלים לבית המקדש בגאולה השלמה״.
הכותבת: מירי שניאורסון -מנטורית ברוח יהודית, נשיאת ארגון הנשים נפלאו"ת.
