פרשת העקידה מוזכרת בתפילה ובמדרשים חז"ל כזכות שעומדת לעם ישראל לדורי דורות, והשאלה נשאלת מה היה שם, מדוע מסירות נפש לאורך ההיסטוריה היהודית והתנכי"ת על ידי דמויות ואנשים אחרים אינם מוזכרים כזכות וראויים להערכה כמו עקידת יצחק?
כוח הרצון בנפש היהודית איננו כוח נקי מכל פניה, מאוויים שונים, נגיעות אישיות, ויצר הקיצוניות, גורמים לעיתים לאדם לערב את רצונו האישי יחד עם רצון הבורא או יותר נכון להלביש את רצונו על רצון הקב"ה, או יתירה מכך ל'קדש' רצונות אפלים ויצריים, כביכול בשם התורה.
מעטים הרגעים בהם האדם יכול לומר בפה מלא כי כל כוונותיו הם לשם שמים, היכולת לזקק את כוח הרצון במאת האחוזים ללא כל פניה וללא כל עירוב רצון אישי ומחשבה של רווח אישי זהו כח על טבעי ועל אנושי.
עוד באתר:
בשעת מעשה האדם איננו יודע מהו הכוח המניע אותו, יצרים של נקמה וכעס, מצפון, רצון למימוש עצמי, שליטה, או לנסות לרצות את הזולת מתוך מקום של קורבנות והקרבה, ללא כל חשיבה רציולית על מהות ותוכן המעשה.
לאברהם אבינו נאמרו שני ציווים על ידי הקב"ה: "כי ביצחק אקרא לך זרע" ו"העלהו לעולה" לו היה אברהם אבינו מערב ולו במעט את רצונו האישי וטובתו שלו עצמו הרי שהיה בוחר בדיבור הראשון, ובצדק שהרי הדיבור הראשון עודנו עומד בעינו.
אברהם אבינו יכול היה "להלביש" את רצונו על הדיבור הראשון של "כי ביצחק יקרא לך זרע", לשלב ולמזג את רצונו יחד עם 'רצון ה', רבים האנשים שעושים כן ואפילו מרמים את עצמם באמרם כי מעשיהם לשם שמים, אין הם בוחנים ומדקדקים בנפשם האם מעשיהם נקיים מכל נגיעה או שייכות אישית.
אך אברהם אבינו בהקריבו את יצחק אבינו זכך את נפשו מכל נגיעה אישית, אברהם אבינו גילה כי כל מהותו חפצו ורצונו הוא לעשות נחת רוח לפני הקב"ה.
עשיית המצוות לעיתים קרובות מעורבים בחלקם במניעים זרים באחוזים כאלו ואחרים, על האדם מוטלת החובה להיות מודע למעשיו, למניעיו, רצונותיו, ומחשבותיו, גם אלו של המודע וגם אלו של ה"תת מודע".
מסיבה זו אומרת המשנה במסכת אבות "עשה רצונו כרצונך" כלומר תעשה שרצון הקב"ה יהיה 'רצונך' ללא כל פניות של רצון אישי אלא כל רצונך יהיה לעשות את רצון ה'.
פרשת העקידה פותחת את תפילת השחר בכדי שכל יהודי יידע כי ידיעתו מחשבתו, ותוכן טהרת הנפש מוצקים אל דפוס המעשה וחשובים לאין ערוך, כלשון חז"ל 'רחמנא לבא בעי'.
שבת שלום ומבורך!
