״עד היום אף פעם לא אמרו לי: ׳אמא שלך נפטרה׳, משתפת כוכבה. עיניה כבר יבשו מזמן מהדמעות שהיו שם דרך קבע בעשרים השנים האחרונות. "מאותה שנה זכור לי רק מראה פניו של אבא שבכה ובכה, וגם אנחנו הילדים הסתגרנו כל אחד בכאב שלו. זה היה טעון מאוד. רק אחרי שנים גם אני התחלתי לבכות. רק כשסיימתי תיכון פתחתי את המנעול של הרגשות, ומתוך זה למדתי שלושה דברים על החיים, שאני נאמנה להם כל יום מחדש:
לבחור לא להיות במסכנות ורחמים עצמיים, לבחור להודות.
לקחת אחריות על הרגשות, למרות שבחיים יש סיטואציות מאתגרות.
למצוא חברה טובה, משפיעה, מאמנת שאפשר לחלוק איתה.
כשהחיים שלי הפכו לרכבת נוסעת בהם אני לא יודעת אנה אני פונה, החלטתי שבמקום לברוח ולסרב להרגיש אני מסכימה להסתכל לחיים בעיניים, לבכות ולספוד, להרגיש – ובסוף אפילו לשמוח ופשוט לחיות".
עוד באתר:
פרשת חיי שרה מפגישה אותנו עם פטירתה של שרה, אך עם זאת מציינים המפרשים שחייה היו שווים לטובה… האם זאת האמת או סיפור שהיא מספרת לעצמה? הרי חייה של שרה היו רצופים סבל וייסורים, ניסיונות ומהמורות, ודרשו ממנה להיות גיבורה תמיד? מבנה הנפש שלה היה גבורה, לעומת בעלה אברהם אבינו שהיה כולו חסד. אולי במקום לספר על חיי שרה (הי׳ בצירי) נקשיב לציווי האלוקי ״חיי שרה!" (הי׳ בחיריק) ונבחר את החיים שאנחנו רוצות שיהיו לנו.
"וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים, שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה. וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ".
ומפרש רש"י: "לספוד לשרה ולבכותה – מדוע נסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק? מכיוון שכאשר שמעה שרה על כך, פרחה ממנה נשמתה ומתה". ספר הזוהר הקדוש אומר שפסוק זה מרמז, בפנימיות העניינים, על הגוף והנשמה ועל החיבור ביניהם – 'שרה' מרמז על גוף, ו'אברהם' מרמז על הנשמה.
'וַתָּמָת שָׂרָה' – כאשר הגוף מת, 'בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן' – הגוף שבזמן החיים היה מורכב ומחובר מארבעת היסודות, אזי – 'וַיָּבֹא אַבְרָהָם'. הנה לאחר מיתתו של הגוף מגיעה הנשמה, 'לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ' – לספוד על הגוף המת ולבכות עליו, וזאת מכיוון שגם לאחר המוות הנשמה עדיין קשורה אל הגוף.
העקרון היסודי שבבריאה, שהנמוך הוא הגבוה, בא לידי ביטוי אצל אברהם ושרה, כאשר ההדגשה היא שבמעלת הנבואה הייתה שרה גבוהה יותר. שרה הנביאה זכתה למעלות נשגבות אלו על מנת ללמדנו את חשיבות הפצת היהדות, ללמדנו עקרונות חשובים בחינוך וללמדנו את חשיבות מעלת העלאת ה"גוף" – כי "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה זו בתחתונים"!
הכותבת: מירי שניאורסון – מנטורית ברוח יהודית, נשיאת ארגון הנשים נפלאו"ת.
