קבלו סיטואציה… (אמיתית או לא זה אתם תחליטו)
חזרתם מהכולל או מהעבודה, ראשכם ורובכם כרגע בארוחת ערב של הילדים, במקלחות, בהשכבות לישון וכדו'…
ופתאום דפיקות בדלת…
עוד באתר:
אתה מסתכל בעינית ורואה, שומרים עם אוזניה בפתח של הבנין, ונשיא ארצות הברית גו' ביידן דופק אצלך בדלת, ורוצה להעניק לך אות אזרח הגון מטעם האו"ם…
איך תגיבו?
תלך למראה קודם כל, תסדר את עצמך, לראות שאתה נראה טוב ולא מלוכלך מהפסטה של ארוחת הערב, תפתח את הדלת כראוי למעמדו הרם של העומד מולך, ותתן לו את מלוא תשומת הלב ואת הכבוד הראוי לו בתור נשיא ארצות הברית שהגיע אליך לביקור חשאי שלא סוקר אפילו בכלי התקשורת ולא תבזה אותו אפילו לא בצחוק.
והנה בפרשת השבוע אנו מוצאים סיטואציה דומה אבל הפוכה במקצת, משה ואהרן באים אל פרעה בציוויו של הקב"ה, ואז אומרת התורה הקדושה כך ( ):
"וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצוום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים".
ופרש"י: "ואל פרעה מלך מצרים, ציום עליו לחלוק לו כבוד בדבריהם, זהו מדרשו וכו'.
לכאורה אנו צריכים להתבונן – משה רבינו עומד בציוויו של ה' יתברך לפני פרעה שאומר "מי ה' אשר אשמע בקולו, ועוד יותר מענה את בני ישראל בכל מיני עינויים קשים ומרים, שוחט את ילדיהם ל"ע ורוחץ בדמם, ועדיין אומרים לו דע שתקבל מכות פעם אחר פעם עד להריגת בנך בכורך – האם יש ביזיון גדול מזה? בכל זאת עדיין יש מצוה לכבדו כי הוא מלך? ומדוע הדגישה התורה "ואל פרעה מלך מצרים"?
אלא מתרץ הגאון הרי"ל חסמן בספרו "אור יהל" דברים נפלאים עד מאוד (אור יהל וארא עמוד נב) וזה לשונו:
"והרי זה נפלא למתבונן – ללמד לאדם דעת בכמה אנפי. ראשית דבר אנו רואים עד מה מדויק בתכלית הדקדוק מדת העונש לאדם – כחוט השערה לא פחות ולא יותר! דהנה מענישים את פרעה וכל מצרים בעשרה מכות זו אחר זו וזו קשה מזו, שיש בהם די ביזיון חוץ מעצם המכה, ונקח לדוגמא מכת צפרדע, הלא כתוב: "ובך בעמך יעלו הצפרדעים", וברש"י: ובך בעמך (סנהדרין פ) בתוך מעיהם נכנסים ומקרקרים.
ונצייר נא לעצמנו האיך היה נראה פרעה כשישב על כסא מלכותו וכתרו על ראשו ושריו סביב לו והצפרדעים מקרקרים בבטנו וכן בבטן שריו והוא מדבר ואין קולו נשמע – רק קול הצפרדעים המקרקרים מתוך מעיו!. האם יש כאן כבוד מלכות?! וכן במכת כנים, ובמכת שחין וכו' וכו'".
ויש לנו ללמוד מכאן דבר לעצמנו בכבוד אדם! עד כמה יש לדקדק בדיבור אליו אפי' בשעה שמענישים אותו והוא ראוי לעונש ומוכיחים אותו בדברים קשים כגידים, מכל מקום כל דיבור ודיבור צריך להיות במדה ובמשקל מה מותר ומה לא, צא ולמד אם לפרעה הרשע כך, ק"ו לאדם מישראל, והרי כל ישראל בני מלכים הם וק"ו בן בנו של ק"ו בישראל כשר! מה מאוד יש לדקדק בדיבור איתו לתת לו כבוד הראוי, וכל שכן שלא לבזותו ח"ו. והרי כן תובעים מאת האדם ליום הדין ושואלים אותו המלכת את חבירך עליך בנחת רוח". ע"כ.
יש לנו כאן יסוד שהוא לא רק לימוד מדבריו אלא הוא יסוד נפלא לחיים – יש לך טענות על אדם מסוים, אם זה על השקפותיו, ואם זה תפיסת עולמו שלכאורה מנוגדת לתפיסת עולמי, אז העין שלנו לכאורה מסתכלת על אותו במין סוג של ריחוק, אבל עדיין…
לא משנה למה, אם פרעה הרשע שהיה רוחץ בדמם של תינוקות עם ישראל, היה איזשהוא אחוז אחד או אפילו שליש אחוז, שהקב"ה ביקש שעדיין עם כל הביזיונות שקיבל יש לכבדו, ולכן "ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים", וכי אנו לא יודעים שפרעה "הוא" מלך מצרים?
אלא ככה הקב"ה רוצה, ולא בכדי ישאלו את האדם ביום הדין אחרי 120,"המלכת את חברך עליך בנחת רוח"?
קרו דברים כאלה?
יש לנו לפעמים טענות אחד על השני, מאוד מאוד לגיטימי במיוחד בדור שלנו, אך עדיין זה לא אומר שאסור לי לכבד את אותו אדם שיש לי עליו טענות.
בל נשכח שהוא יהודי, ונשמתו חוצבה מתחת לכסא הכבוד.
והנה מספרים: (מידות טיש, חלק א' עמוד 263)
"בליל חג הפסח, ישב פעם ר' עקיבא איגר אל שולחן ליל הסדר, כשמסביבו מסובים בני משפחתו ואורחים רבים, לפתע נתקלה ידו של אחד המסובים בכוס היין שלפניו, הכוס התהפכה, וכל היין שבה נגר על פני המפה שהוכתמה כהוגן. פניו של האורח הסמיקו כצבע היין, והוא חש בושה איומה על השגגה שיצאת מתחת ידו. ראה זאת ר' עקיבא וברוב פקחותו הניד קלות באין רואים את השולחן שלפניו, עד שהכוס המלאה ביין שעמדה לפניו התהפכה גם היא. "דומה עלי", אמר ר' עקיבא, "שהשולחן אינו עומד איתן ויציב, ולכן הכוסות נופלות בזו אחר זו". מיד שבה רוחו של האיש אליו, והבושה הסתלקה ממנו מיד, שכן גם כוסו של הרב נפלה וכי אין האשמה תלויה בו".
כך הצליח ר' עקיבא בחכמתו להציל את האורח מבושה וצער [ולא לגרום להיפך, בטענות של למה שפכת את הכוס? תשים לב! וכיוצ"ב] והערצה גדולה העריץ ר' בונים מפשיסחא את רבי עקיבא בגלל מעשה נפלא זה, כפי שמספר תלמידו רבי שמואל משינובה".
והלוואי שגם אנו נלבה בעצמנו את ההרגש…
–
שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל היקרים והאהובים.
המאמר נכתב לרפואת:
בני יקירי ואהובי
יונתן בן ספיר רעיה הי"ו.
בתושח"י.
הספר החדש של הרב נהוראי משה אלביליה – "ממתק לשבת". ניתן להשיג ברשת ספרי אור החיים.
