בפרשת בשלח למדנו שעם ישראל היה צמא למים עד שהגיעו כמעט לכפירה בה'. ושואל רבינו האור החיים הקדוש מדוע עשה ה' כך, שהביא את כלל ישראל אל הניסיון הגדול הזה של צמא למים, אשר דבר זה וכדומה עלול להוליד כפירה חס ושלום?
ומתרץ רבינו הקדוש יסוד נורא, וזה לשון קודשו: 'כי ה' ניסה אותם, להדריכם לשאת עיניהם ולהתפלל לפני ה', כי זה עיקר גדול באמונה ובהשלמת הנפש. ותמצא, שנתחכם ה' על הדבר ולא נתן להם 'מן' יום לחודש, אלא דבר יום ביומו, ואשר על כן מנע מהם הנס עד שיתחננו למול קונם וישמע צעקתם'. עד כאן לשון קודשו.
כלומר: ה' רוצה שיחיו עם אמונה וציפיה תמידית אליו, וידעו שעל כל צעד ושעל צריך תפילה, ולא להתרגל שאבינו שבשמים כבר יסדר את העניין שאנו צריכים, וייתן לנו בלי תפילה. אלא רק על ידי תפילה וציפיה יומיומית לחסדי ה', ייתן לנו את צרכינו ומשאלותינו, וזה במטרה לחזק את הקשר והחיבור בין ישראל לאבינו שבשמים.
עוד באתר:
ומוסיף רבינו הקדוש ומבאר, שזו היה הטעות של עם ישראל, שחשבו שאין צורך להתפלל כי היות שה' נמצא איתם, והביא אותם למדבר, בוודאי גם יספק להם את כל צרכם. וכך מופיעה הקושיא בלשון קודשו של רבינו הקדוש: 'ראיתי לתת לב, איך עם ה' הרואים דברים המופלאים והנוראים במצרים ועל הים ובמדבר, יטעו בדבר ולא יצעקו אל ה', והלא הם המכירים תועלת הצעקה, כי שמע את נאקתם במצרים'? ומתרץ רבינו הקדוש, וזה לשונו הקדושה: 'ואולי, כי דעתם היה שאין צורך לתפילה על הדבר כל שה' ישנו בתוכם, כי אחר שהביאם למדבר, פשיטא שלא הביאם אלא לספק צורכם, שאם לא כן הלא המה אבודים ולא יצטרכו לתפילה'. עד כאן לשון קודשו.
