מעוכבת שידוך – מבט פסיכולוגי

6:30 בערב. עומס החום ששרר בימים האחרונים התפוגג קמעא. יצאתי למרפסת בקומת הגג. מספר כוכבים בשמיים התקבצו כאגודה. בפגישה האחרונה היא אמרה לי שהיא מאד מקווה שהחופה תהיה לפני השקיעה. בסופה, היא הגישה לי את ההזמנה לחתונה. שתינו ידענו שגם אם לא אגיע לחתונה אהיה שם איתה.
זה היום שלה, השעה שבה אנו נפגשות. השארתי על השולחן שבקליניקה את הטלפון והיומן, ביקשתי להתייחד מעט. נגשתי לפינה שממנה התצפית טובה על מערב גוש דן . דימיתי אותה מובלת לחופה, בחורה בת 27 שהרגישה לא פעם כבת 72. פעם היא אמרה באירוניה השמורה לה "כאילו ש27 לא נקרא מספיק זקנה'. לי היא נדמתה לא פעם כבת שבע שנים בייחוד שהיתה מגלה בהפתעה תובנה חדשה על עצמה או כבת שבעה חדשים כשהיתה מתכרבלת בפינת הספה.
עוד כילדה אמרו עליה שהיא תהיה הכלה הראשונה בכיתה. היא יצאה לשידוכים בגיל צעיר יחד עם חברותיה הקרובות. היה אפילו בחור שהיא מאד רצתה והם כמעט סגרו, אך ברגע האחרון היא לא היתה מסוגלת. משהו שיתק אותה. "אני פוחדת להתחתן, אני מרגישה זאת ממש פה בפנים" והצביעה על מפתח ליבה.
יותר מאשר חרדה על גורלה, היא חשה שאכזבה את המשפחה. "הייתי הילדה המועדפת על אבא". הפליגה בעיניים מצועפות למחוזות ילדותה. "אולי בגלל שבאתי אחרי ארבעה בנים". מיהרה להצדיק כאילו עמדה בבית המשפט. המעמד המועדף שקסם לה בהתחלה הכביד עליה עם השנים. אחיותיה הצעירות התרחקו ממנה "הן האשימו אותי שלקחתי להם את אבא". הכאב עדיין לא מש. "אולי הן צדקו" הוסיפה בתחושה כבדה. חשתי שהאוויר בחדר נגמר. היא ניסתה לפצות אותן ולהתפייס עימן, אבל איכשהו עם השנים הן הפכו לקבוצת תמיכה אחת לשניה כשהיא נותרה לבדה מחוצה לה. לא ממש לבד כי אבא היה זקוק לה.
אמא היתה בעבודה רוב הזמן ומיד בהגעתה הביתה היתה נכנסת במרץ לעבודות הבית, כאילו אם היא תמרק חזק חזק, לא תצטבר תחושת האשמה. "היא היתה תמיד עסוקה במשהו ונראתה לי תמיד רחוקה ובלתי מושגת"'. בניסיון להתקרב אל אמה היתה לוקחת מטלית ומצטרפת לניקיונות. כל משטח שהיתה מנקה אמא היתה מנקה אחריה. כך היא דימתה שהן נוגעות אחת בשניה. רק משטח קר הפריד ביניהן.
אבא היה לה דמות נערצת אך ככל שגדלה כאילו דמותו הצטמקה. " כל שנה שנוספה לי הורידה ממנו שנה ". הוא הפך בעיניה מאבא הכל יכול לאבא פגיע שזקוק להגנתה. באחת הפגישות היא אמרה לי "לא יכולתי לעזוב אותו" כמציינת עובדה פשוטה. ואז הוסיפה כמהרהרת בינה לבין עצמה "לא יכולתי לנטוש גם אותה .. אך לא הבנתי זאת אז.." .
בערב הווארט היא הרימה אלי טלפון ואמרה נרגשת "את היית חייבת לראות את אבא ואמא שלי, שמחים וצעירים כביום חופתם".
*******************************************

רוח קרירה עלתה ונשבה על פניי. דמעה קרה ירדה על לחיי כמו שעון המודיע על יקיצה. שעת הפגישה הגיעה לקיצה. שמחתי בשמחתה ונשאתי עבורם תפילה.

__________________________________
ד"ר רונית לזר, עו"ס קלינית. מטפלת במבוגרים וילדים.
מרצה במכללה החרדית מבח"ר , חברת הסגל האקדמי של אוניברסיטת חיפה.
אתם מוזמנים להמשיך לשלוח שאלות ותגובות לכתובת [email protected] או לנייד 052-6346334