"השומר שבת – כאילו שומר את כל התורה"

וַיַּקְהֵל משֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂת אֹתָם, שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ'

רבינו האור החיים הקדוש, מעלה מספר שאלות בפסוקים אלו:

א. המילים 'אלה הדברים' לכאורה מיותרות.

ב. מה הכוונה 'לעשות אותם', והרי מדובר כאן על שמירת שבת, שהמצוה היא על אי עשייה, שלא לעשות מלאכה בשבת, ואיך יתכן לומר 'לעשות אותם'?

ג. הרי כבר נצטוו על שמירת השבת כמה פעמים בפרשיות הקודמות, ומדוע מוסיף ומצווה להם על שמירת השבת, והאם ואיזה שייכות יש לזה לציווי מלאכת המשכן?

ומיישב רבינו הקדוש באופן נפלא, היות שעם ישראל חטאו בעוון העגל החמור, וכפי שאמרו חכמינו ששקולה עבודה זרה כנגד כל התורה, והרי נחשב להם כאילו עברו ופגמו על כל מצוות התורה, והם צריכים תיקון לנפשם. ובפרט כעת שבאים לבנות משכן להשראת השכינה, עליהם לתקן ולטהר נפשם.

אולם דבר זה 'רחוק מגדר ההשגה' לתקן את כל התורה, לכן ציווה ה' כאן על שמירת שבת, 'היות ששבת שקולה כנגד כל התורה כולה', ובזה יתקנו הפגם שפגמו בכל התורה.

ומציין רבינו הקדוש, את דברי הגמרא האומרת: 'כל המשמר את השבת, אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש, מוחלין לו' ודורשים רבותינו זכרונם לברכה מן הפסוק 'כָּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ' ואת המילה 'מחללו' מפרשים כאילו כתוב 'מחול – לו'.

ולפי זה מפרש רבינו הקדוש הפלא ופלא, שהמילים 'אלה הדברים אשר ציוה ה' לעשות אותם' אינם מתייחסים למצוות שמירת שבת הנאמר בהמשך, אלא זה מתייחס לעוון העגל הנאמר בפרשה הקודמת. וזה פירוש הפסוק:

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' – כל מצוות התורה, שהם עברו עליהם על ידי מעשה העגל.

לַעֲשׂת אֹתָם – אם תרצה לתקן ולכפר עליהם, (כי 'לעשות' מתפרש מלשון תיקון כמו שנאמר 'ועשתה את צפרניה')

שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ – כי שקולה השבת כנגד כל התורה, ומידה כנגד מידה שעבדו עבודה זרה ששקולה כנגד כל התורה, ישמרו את השבת שהיא שקולה כנגד כל התורה, ויהיה להם כפרה ותיקון.

בפרשת יתרו מפרש רבינו הקדוש את הפסוק 'וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה'  אֱלֹוקיך' שעל ידי שמירת השבת, האדם חוזר להיות תחת אלוקותו של השם יתברך, שגם אם עבד עבודה זרה, אם שומר את השבת נמחל לו מה שקיבל על עצמו אלהות אחרת, ומעתה הוא רצוי לאלוקיו.

[אור החיים פרשת ויקהל פרק לה פסוק א]