מסר של אמון: פרשת דברים \ הרב אפרים אפשטיין • צפו

הפסוק הראשון בפרשה פותח בדברי התוכחה שמוכיח משה את בני ישראל.
רשימה של מקומות שבהם הכעיסו לפני המקום,
"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרות ודי זהב".

מיד שמים לב שהמקומות המנויים בפסוק ,הם מקומות שבהם עברו בני ישראל במשך 40 השנים של הליכתם במדבר.
רשימת המקומות מתפרסת על פני 40 שנים.

ואכן…שני פסוקים לאחמ"כ מגלה לנו התורה מה היה התאריך בו דיבר משה את הדברים,
"ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש דיבר משה אל בני ישראל..",
בסוף הארבעים שנה.

רש"י במקום מסביר, מדוע מחכה משה רבינו ארבעים שנה עם התוכחה,
מדוע לא הוכיח משה את בני ישראל בזמן אמת,
"מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה.
ממי למד ? מיעקב,שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה כדי ילכו וידבקו בעשיו אחיו".
אח"כ מונה רש"י ארבע סיבות מדוע אין להוכיח אלא סמוך למיתה.

משה רבינו כמו יעקב לא מוכיח אלא סמוך למיתתו כדי למנוע חשש שהתוכחה לא תועיל או תבייש את אותו אחד שמוכיחים אותו, או שאפילו תזיק יותר מאשר תועיל.

כשעברתי על דברי רש"י,עדיין משהו היה קשה לי,

בסדר..ישנם סיבות טובות מדוע התוכחה צריכה להאמר דוקא לפני המיתה,
אבל…מה עם הזמן הארוך שחולף בין המעשים הלא טובים לבין זמן התוכחה ??
כיצד משאיר יעקב את בניו או משה את בני ישראל ללא תוכחה כ"כ הרבה שנים ??
מה יגרום להם לתקן ולא לשוב על אותם המעשים ??

אבינועם הרש הוא מחנך באחד מבתי הספר בארץ, והוא סיפר סיפור מדהים.

"נתתי בבית הספר תעודת הצטיינות לתלמיד אחד,ובטעות שלחתי הודעה לאמא של תלמיד אחר : 'כל הכבוד ,הילד שלך קיבל תעודת הצטיינות'. עד שהבנתי את הטעות וניסיתי למחוק,התקבלה התשובה: ' אתה לא מבין מה ההודעה שלך עשתה לי,זה הדבר המשמח ביותר שקרה לי השבוע'.
קלטתי שהילד שלה הולך להגיע הביתה בלי שיש חו באמת תעודת הצטיינות שממש לא הגיעה לו, באותו היום אפילו הוצאתי אותו מהכיתה בגלל שלא הפסיק להפריע.
ניגשתי אליו,סיפרתי מה קרה ואז אמרתי "
' תקשיב,אתה התלמיד הראשון שאני הולך להלוות לו תעודת הצטיינות. לא מגיע לך, אבל אני מאמין שההתנהגות שלך לאורך השבוע תצדיק את זה'.
כשהוא שמע שסיפרתי על כך לאמא שלו,נדלקו לו העיניים והוא אמר :' רק אתמול בלילה אמא בכתה כמה אני מצער אותה,אחרי שדיברה עם המורה לאנגלית,תודה,אני לא אאכזב אותך'.
לאורך שבוע,התלמיד המופרע הזה שתמיד הורס שיעורים,הפך למלאך.
היועצת שאלה אותי אם אמא שלו התחילה לתת לו רטלין ,
ואני עניתי: לא,הוא מתודלק מחומר הרבה יותר חזק שבוער בו,
קוראים לזה אמון .

מי שמקבל אמון ,ירצה לשמור אותו אצלו,הוא לא יותר עליו כ"כ מהר.

כשקראתי את הסיפור של אותו מחנך,
חשבתי..שאולי אצלנו בפרשה יש עוד משהו..

משה רבינו שמוביל ומנהיג את עם ישראל ארבעים שנה במדבר,
רגע לפני מיתתו, לפני פרידתו מבני ישראל שימשיכו הלאה בלעדיו,
רוצה להעביר להם מסר.
ארבעים שנה שאני מנהיג אתכם במדבר,הייתי עד לכל הארועים שבהם כשלתם.
אתם ידעתם שאני יודע,כי אני נמצא איתכם,
ועדין…לא הוכחתי אתכם,חכיתי עד עכשיו,
נתתי בכם אמון..
גם בלי התוכחה הייתי בטוח שתדעו למצוא את הדרך..

המסר הזה שמשה רבינו מעביר לבני ישראל,
הוא חומר ש"יתדלק" אותם גם בהמשך הדרך כשהוא כבר לא יהיה.

משה רבינו לא חושש מהזמן שיחלוף בין הארועים שבהם כשלו לבין הזמן שבו הוא יוכיח אותם,
כי הוא נותן בהם אמון.

בשבוע שחלף דיברתי בכמה מקומות על המשמעות של ימי בין המצרים,תשעה באב והחורבן שנמשך כבר אלפיים שנה.

חשבתי לעצמי,איזה מסר חיובי ניתן לקחת לעצמנו מהימים האלו ?
לאנשים יש מספיק קשיים וצרות מכדי שאדבר איתם במשך שעה פלוס על צרות החורבן.
אל מה אפשר להפנות את הזרקור כדי שנוכל להתרומם מהימים האלו ?

והנה…כאן נמצאת התשובה,
כשהקב"ה מחכה לנו כבר אלפיים שנה,
זה אלפיים שנה שהקב"ה נותן בנו אמון.

אלפיים שנים זה זמן שלא נתפס במחשבה.
אלפיים שנה שהקב"ה מאמין בנו שאנחנו יכולים לתקן,שאנחנו מסוגלים..

אז אם הקב"ה נותן בנו אמון כל כך הרבה שנים
מי יכול לומר שהוא לא מסוגל…
מי יכול לומר שהוא לא מיוחד..

אם הקב"ה מאמין בנו,זה מחייב אותנו להאמין בעצמנו.

===

להערות והארות אשמח גם במייל
[email protected]