יש אמרה שהיא כמילתא דבדיחותא אבל היא מאוד נכונה:
מה משותף לכל חגי ומועדי ישראל?
"הם ניסו להרוג אותנו לא הצליחו, אז בואו ונשב לאכול"…
עוד באתר:
כל עדה והאוכל המיוחד לה, וכל עדה ומנהגיה המיוחדים…
אוכל זהו הקונטציה החיובית ביותר שיכולה להיות לאדם עם הבריאה הנפלא שברא כאן הקב"ה..
לולי זה אפשרויות הקיום של האדם הם מאוד מאוד מוגבלות ולולי אכילה כולנו מרגישים את זה בצומות של השנה, איך פתאום כואב הראש ומרגישים קצת סחרחורת או איזשהוא עקצוץ בגרון של חוסר שתיה..
אבל כמו בכל דבר טוב, ניסיונות יש שמתגברים אליהם ויש שנגמרים מאליהם..
ואיך כל זה קשור לפרשת השבוע?
הבה ונראה:
בפרשת השבוע התורה מצווה על הבאת הקרבנות לבית המקדש: "ואכלתם שם לפני ה' אלוקיכם ושמחתם בכל משלח ידיכם" (דברים יב,ז).
אכילה מביאה שמחה?
כנראה שכן..
אז למה התורה טרחה והדגישה זאת בפסוק?
אלא אנחנו צריכים להבין דבר אחד חשוב ומאוד יסודי שכותב הגאון ר' אביגדור מילר בשיחותיו (שיחות ר' אביגדור עמוד תקכא) שבאמת השמחה לפני ה' יתברך מתקיימת ר' ע"י אכילה! דווקא על ידי פעולה פשוטה ולכאורה שנראית לנו מאוד "גשמית", ואם התורה רוצה שנקיים שמחה לפני ה' דווקא על ידי אכילה הרי שאנחנו צריכים לברר את הסוגייא של "אכילה לפני ה'", כי היא מצוייה והכרחית לעבודת ה' הרבה יותר מסוגיות רבות שאנו עוסקים בהם כי התורה בפרשה חוזרת על כך כמה פעמים: "לפני ה' אלוקיך תאכלנו ושמחת לפני ה' אלוקיך" (יב,יח) "ואכלת לפני ה' אלוקיך ושמחת (יד,כו) "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך".
ומסיים הרב:
"רק עם ה' יכול להשיג שמחה ושלמות על ידי אכילה "לפני ה'" אומות העולם לא, הרי גויים יכולים להביא קרבנות לבית המקדש, אבל רק עולות, לא שלמים או כל קרבן אחר שבשרו נאכל, כי כשגוי אוכל, זה מעורר אצלו את התכונות הבהמיות שקיימות בו, אין להם את היכולת להכניס כוונה לשם שמיים במעשה הגשמי של אכילה, כשגויים מתקבצים לאכול, יכולים להיות מזה צרות רבות, כשגוי אוכל זה אף פעם לא "אכילה לפני ה'" ולכן הם אינם יכולים לעבוד את עבודת ה' הטמונה באכילת הקרבנות, אנחנו לעומת זאת שזכינו להיות העם הקדוש של הקב"ה בעולם יכולים לאכול בקדושה ולגדול בעבודת ה' דרך אכילה".
אז בפעם הבאה שמישהו מאיתנו יישב לאכול תזכרו את זה…
עם ישראל כשהם יושבים לאכול, הם מברכים על כל דבר ודבר, שם ה' מתקדש בפיהם, מברכים ברכת המזון, מהללים את ה' יתברך, על כל מה שמכניסים לפה, זוהי נקודת המחשבה הטובה ביותר כיצד מקדשים את שמו של ה' יתברך, בלימוד תורה בוודאי, במצוות שבין אדם לחבירו, בוודאי, אך גם באכילה שנראית לנו "גשמית מדי" אפשר לקדש בה את שמו של ה' יתברך על כל צעד ושעל, כי בה אמנם אתה אולי ממלא את רעבונך אך יש בה משהו שהוא "לפני ה'", שזה אוצר של יראת שמים אמיתית.
כל בית ישראל השבוע ובמיוחד אנחנו הספרדים ספג השבוע מכה קשה ביותר, עם פטירתו מאיתנו של נשיא המועצת מרן חכם שלום הכהן זצוק"ל, אשר מינהו מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל וקרה לו: "יש לו פה קדוש היזהרו לעבור על דבריו".
וגם אני זכיתי לראותו מספר פעמים בחיי, ותמיד ראיתי את הקדושה את הכובד ראש, את המתינות, שאולי קצת חסרה כאן בדור שלנו, בדור של מהירות ופזיזות, שהכל צריך להיות כאן ועכשיו, חכם שלום טבע בחותם את "החכמים הזהרו בדבריכם", שימו תמיד שם שמים לנגד עיניכם להיות "לפני ה'", להתסכל מה הקב"ה רוצה, כשהיה מדבר על הגלות היה מתפרץ בבכי, שהיה מדבר על מזימותיהם של עוקרי הדת תמיד היה אכפת לו מה יהיה על הדור…
הרב זצוק"ל עמד בראשות ישיבת "פורת יוסף" בעיר העתיקה בירושלים, במשך למעלה מ60 שנה. בגיל 20 (מקווה שאני מדייק) הוא התחיל למסור שיעורים…
תחשבו על זה…
60 שנה של הרבצת תורה ללא הפסקה!!!!
בוא נחשוב בהיגיון, איך שם שמים לא יהיה שגור בפיו?
בואו וניקח את זה גם לעצמנו לקראת חודש אלול המתקרב, קצת יותר לקדש שם שמים, קצת יותר לעשות דברים שישמחו את ה' יתברך במיוחד שהוא נמצא כאן איתנו "המלך בשדה", נתחזק, ובעזרת ה' נזכה כולנו בעזרת השם לעבוד על עצמנו ולצאת זכאים בדין!
אמן ואמן!
שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל היקרים והאהובים!
===
המאמר נכתב לרפואת והצלחתם של כל בחורי הישיבות ואברכי הכוללים החוזרים לזמן "אלול" הבעל"ט!
