דבקות חינוכית: פרשת כי תצא \ הרב נהוראי אלביליה • צפו

בסוף שנת הלימודים הגיע מיכאל אל הוריו ובידו תעודת סוף השנה.

"אמא", קרא מיכאל, "הבאתי את התעודה מבית הספר".

אמא, שידעה שמיכאל היה איך לומר בלשון המעטה ה שובב של בית הספר, אשר הספיק לעשות את כל מעשי הקונדס שרק אפשר וכולם עברו תחת ידו, אמרה לו: "אני מאוד רוצה לראות חמודי, ולעשות מזה פרסום רציני אני מעדיפה לחכות לאבא שיבוא".

אבא של מיכאל שלנו היה עובד קשה לפרנסתו, וכשהיה מגיע הביתה היה מחפש אך ורק את המנוחה מעמל היום.

באותו יום אחרי שאבא אכל ארוחת ערב, הביאה אמא את התעודה לאבא ופתחה: "אבא תשמע, "חשבון -טוב", "מתמטיקה – טוב", "אנגלית – דרוש שיפור", וכן על זה הדרך, "זמרה – ראוי לשבח", באותו הרגע אבא קרא למיכאל וסטרו על לחיו.

מיכאל התחיל לבכות....

"עם כל הציונים האלה ויש לך עוד חשק לשיר"?!

מה אתם אומרים אקט חינוכי? יש שיאמרו שכן, אבל הענין בזה שזה תלוי מתי ולא בכל סיטואציה ולא נאריך...

למעיינים בפרשת השבוע אפשר לראות את הענין כחלק מלימוד המהות בפרשת בן סורר ומורה (כא, יח-יט): "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שומע בקול אביו ובקול אמו וייסרו אותו ולא ישמע אליהם, ותפשו בו אביו ואמו והוציאו אותו אל זקני עירו ואל שער מקומו".

הפשט הוא שמדובר כאן בילד בן 13 שנים שרק הביא שערות, זולל וסובא, ואמרו עליו שמטוב ימות זכאי ואל ימות חייב, ואביו ואמו שכבר מבחינתם הגיעו מים עד נפש, תופסים אותו ומביאים לזקני עירו לסוקלו [תזכרו שכוחות הנפש של אז זה לא מה שיש היום בדורנו].

והאבן עזרא ע"ה ביאר – שעיקר החטא של בן סורר ומורה הוא משום שחושב את העולם הזה לעיקר!, וזה אפיקורסות גמורה ועל דבר זה חייבה התורה מיתה!

והרמב"ן לעומתו ביאר – שבן סורר ומורה איננו דבק בהקב"ה משום שלא הגיע למצב של "קדושים תהיו".

והגאון המשגיח ר' יחזקאל לוינשטיין זצוק"ל (עבודת יחזקאל, אלול, עמוד ז') ביאר דבר נפלא ביותר וזה לשונו:

"מכאן אנו רואים הבנה חדשה על החיוב של האדם על פי התורה אנו מורגלים לחשוב שדרגות אלו נועדו לאנשים גדולים ה'עולם' חושבים שמצוות מסוימות נאמרו עבור אדם שהוא בן חמישים, ומצוות אחרות נאמרו לאדם שהוא בן ששים ובן שבעים [אלו שכבר אין דמם חם ויצרם מתגבר כמו אדם צעיר], שמהם נוכל לדרוש דרגות גבוהות כאלו שלא יחשיבו את העולם הזה לעיקר, או שיגיעו לדביקות ולקדושה, אבל מצעירים יותר אין נדרשות דרגות כאלו וכו', ואם הראשונים [הרמב"ן והאבן עזרא] למדו מפרשת בן סורר ומורה נאמר החיוב של דביקות, שלא להחשיב את העולם הזה, הרי שזהו חיוב גמור על כל אחד מישראל ומחיוב האדם להרגיל עצמו בזה".

וזה – אולי המצב הכי טוב שכל הורה יכול לבקש מעצמו ולישא תחינה בלבבו, במיוחד בדורנו אשר לצערנו רבו המכשלות ונפרצו הפרצות בגדרי הקדושה וה' הטוב יליץ בעדנו.

לבקש שהילד הזה, הילדים האלה, שנתן לנו הקב"ה במתנת חינם, ויתן בעז"ה לכל מי שמבקש, יגדלו דבקים לא במשחקים, דבקים בתורה ויראת שמים!, תחשבו שבן סורר ומורה נענש כי באיזה שהוא מקום איבד את הדביקות הזו בהקב"ה!, ולכן כמה אנו צריכים לאהוב את ילדינו ללא גבול!, ולחנך אותם שהקב"ה שברא את העולם ואת המצוות שהוא נתן, זה החיבוק הכי גדול שהוא יכל לתת לעולם הזה ולעם ישראל!

כמה זה מחייב!

וכשלא משתדלים בזה, לכאורה מה יכול לקרות?

בואו ותשמעו מה סיפר הגאון ר' יצחק דוד גרוסמן שליט"א רבה של מגדל העמק וראש מוסדות "מגדל אור":

"פעם הזמינו אותי לבוא ולדבר בפני אסירים באגף התורני של כלא מעשיהו, נעניתי להזמנה בחפץ לב, לדבר על ליבם של האסירים ולעודד את רוחם, כשסיימתי את ההרצאה ובאתי לצאת, חיבקתי את אחד האסירים ונתתי לו נשיקה באופן ספונטני, לעודד אותו, שבועיים אחרי כן אני מקבל מכתב שבו כתוב כך:

"כבוד הרב, אני כותב לך האסיר מכלא מעשיהו שנתת לו נשיקה וחיבקת אותו, תדע לך שאני בן 40 ובחיים שלי לא קיבלתי נשיקה"!!!!

מבהיל הרעיון מצד אחד אך מאוד מאוד מחייב!

תחשבו על זה! 

שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל היקרים והאהובים!

===

המאמר נכתב לרפואת והצלחת

אשתי היקרה 

ספיר רעיה בת פאני תחי'.

מו"א דוד בן שמחה הי"ו.

מ"א יפה בת פרלה זוהרה תחי'.