מול ארון הקודש: הרבי פרץ בבכי על האסונות | הסליחות בצאנז

בקול זעקת בכי מטלטל אמר הרבי שליט"א: "בכל יום ויום שומעים כאלו אסונות איומים, כל כך הרבה יתומים נוספו השנה, אלמנים ואלמנות. תארו לעצמכם בית שבו האמא חולה במחלה קשה, המשפחה מתפרקת לרסיסים. בית שהילד שם חולה – כל החיים נעצרים. אנשים שהיו המאושרים באדם, פתאום כל החיים נהפכים. תאונות, טרגדיות, מחלות, אצל מבוגרים, צעירים וילדים. מכאיבים לנו, אנו הולכים להלוויות, נאנחים יום או יומיים, ואחרי זה מה? חוזרים לשגרה. אוי לנו! זו הצרה הכי גדולה, שאנו שרויים בתרדמת, שאנו שרויים בתרדמה".

הרבי הביא ממאמר החסיד, והוסיף": "יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי. כשאדם רואה שהכל הולך לו בטוב, הוא ירא, מי יודע מה ילד יום, כאלה צרות וייסורים מתרחשים בעולם. אולם שמחתי מתוך יראתי, עצם זה שאדם מפחד, זה כבר צריך להכניס בו שמחה, שהוא לא שרוי בתרדמת. השופר, סגולתו לעורר מהתרדמת, אבל התביעה היא עלינו: למה אנחנו מחכים לשופר? למה לא התעוררנו מקולות התרועה כל השנה? כיצד לא זע לבנו מהדם שנשפך עד כה? בימים הנוראים האלה נקבל על עצמנו לשפר דרכנו, להתעורר".

הרבי שליט"א קרא להוסיף יותר בלימוד התורה דווקא בימים הבאים ובחגים שמטבע הדברים לומדים פחות, ולכל הפחות לקבל קבלה אחת טובה מהיום, היום הראשון של סליחות, עד לאחר שמחת תורה, שלושים יום שבהם ישמרו על הקבלה הזו מכל משמר, ובכך יוכיחו שאנחנו מתעוררים מקול השופר ומבקשים להטיב את דרכנו.