1. אנטישמי אחד, תושב גרמניה, ניגש לרב יחיאל יעקב וינברג, בעל שו"ת "שרידי אש", שהיה ראש בית המדרש לרבנים בברלין, ואמר, שהיהודים מזמינים לעצמם את האנטישמיות. למה?... כי הם גזענים! בבית הדין שלהם, כשמגיע הקיסר וילהלם להעיד, פוסלים אותו לעדות. בעוד שכל יהודי פשוט, ואפילו אנאלפבית, כשר לעדות. אם כן, היהודים הם לא גזענים?! הם לא מזמינים את האנטישמיות?!
עונה לו הרב וינברג: אנחנו הרבה יותר גזענים ממה שאתה חושב. עומדים תשעה יהודים בבית כנסת ומחכים לעשירי, שישלים למניין, כדי שיוכלו להתחיל בתפילה, והנה - אם היה נכנס הקיסר וילהלם, אף אחד לא היה מסתכל לכיוון שלו. לעומת זאת, אם היה נכנס ילד בן שלוש עשרה… אוהוו אז כולם היו פותחים יחד בתפילה. אמר לו האנטישמי: הדוגמה שלך אינה נכונה! תפילה היא טקס דתי, ואם-כן הגיוני, שרק מי שמשתייך לאותה הדת יוכל להשתתף בה. עדות, לעומתה, היא עניין משפטי, ומאיזו סיבה יהיה קשר בין העד לדת, שאליה הוא משתייך? אמר לו הרב: זו בדיוק הטעות שלך! אצלנו גם המשפט הוא טקס דתי, גם הוא מצווה בדיוק כמו שאר המצוות. הסיבה שהקיסר וילהלם אינו כשר לעדות, היא לא מפני שאנחנו חושבים שהוא שקרן, אלא משום שהוא לא יהודי. לכן הוא לא יכול להשתתף בטקס.
2. הפרשה פותחת בפסוק: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". ו' החיבור שבראשיתה של הפרשה מחברת אותנו לפרשה הקודמת, פרשת יתרו. היא מחברת את מעמד הר סיני, שהיה רום ההתגלות, שיא המדרגה, לעיסוק בשכבות הנמוכות ביותר בחברה. מהמעמד הכי נשגב שהיה מימות עולם - להוראות כיצד לנהוג בעבד עברי, אדם הנמצא בשפל המדרגה עד שנאלץ למכור את עצמו לעבדות או גרוע מכך, הוא נמכר בגנבתו על כורחו. ממשיכה התורה לפרט: "כי ימכור איש את בתו לאמה" וכו', במעבר החד, מעשרת הדיברות, חוקי היסוד של העם היהודי, להתעסקות בתחתית של התחתית, בין גאות לדלות באה התורה ללמדנו, שאצלנו - בשונה מדתות אחרות, הדת נמצאת גם בפרטים הקטנים, כביכול.
עוד באתר:
3. החיים של האדם בכלל ושל היהודי בפרט, עומדים בכל עת בין פרשת יתרו לפרשת משפטים. כל חייו משתדל האדם לשמור על איזון בין המטלות, שעל פי תפיסת עולמו הן ברומו של עולם והן העיקר, לבין המטלות הטפלות שנכפות עליו מכורח המציאות.
מעניין, שמה שמאפיין את האדם הם דווקא המעשים הפשוטים, הסיפורים הקטנים מחיי היומיום. אדם בעל תפקיד מכובד או יוקרתי ככל שיהיה, נמדד בסופו של היום ביחס שבינו לבין השכנים שלו, באיך הוא מסביר פנים לאנשים פשוטים ברחוב. זה נכון לגבי אדם פרטי ונכון גם כלפי אומה. כל עם ועם יש את הסיפור שלו, ההיסטוריה שלו, מעשי גבורה למיניהם, מלחמות גדולות והסכמי שלום מכובדים, המתנוססים מעל השם של אותו העם, אבל הסטיגמות שמודבקות לו והצורה, שבה שאר העולם תופס אותו, מוגדרות ע"י ההתנהגות הפשוטה של העם. הן נקבעות על פי ההתנהגות שלהם כלפי אלה שבאים לתור בארצם ולפי איך שהם בעצמם מתנהגים כתיירים. העם, כמו האדם, מתאפיין בחיי היומיום שלו.
4. בפרשה יש עוד פסוק: "אם כסף תלווה את עמי, את העני עמך", והכל מתקשים - מהו ביאור המילה 'עמך'. אחד הפירושים הוא כך: אם כסף תלווה את עמי, כלומר, כאשר תעזור לעמי בהלוואה, בתרומה כספית או באיזו עצה טובה, אל תשכח את העני עמך. יפה מאוד, שנוגעים לך ללב דברים הקשורים לכלל הציבור, לעתיד המדינה. חשוב, שאתה דואג ומגלה עניין, אבל שיהיה חשוב לך לא פחות - מה קורה עם העני עמך, גם הוא צריך עזרה. עזור לו, תן לו עצה טובה!
5. זה כל-כך אקטואלי! בימים אלה כל אחד מקיים בהידור את הפסוק בחומש דברים "צדק צדק תרדוף". הצדק עומד אל מול עיניו של כל אזרח ישראלי ובכל מפגש חברתי, אם זה בבית כנסת, אם בעבודה. אנשים זועקים מדם ליבם, ולכל אחד יש דעה מוצקה, שהוא ביסס לעצמו, כדי שיוכל לקחת חלק בחגיגה. כל אחד דואג היטב לעתיד העם, שהדמוקרטיה היא אור לרגליו (ממתי אגב?). כולם מעוניינים, שהאמת תצא לאור והצדק ייעשה לטובת כלל הציבור.
אין בזה שום דבר רע. אכפתיות כזאת לעמי, אומר הקב"ה, היא ראויה לשבח, אבל מה עם העני עמך, מה בחיי היומיום? גם שם הצדק צריך להיות נר לרגלו של היהודי. הצדק צריך להתקיים בכביש ובתור בסופר. גם אי צדק בדברים הקטנים אמור להוציא את האדם לרחובות ולזעוק מדם ליבו, כי אף שם, ולעיתים בעיקר שם, הוא נבחן על-ידי ד' יתברך.
